שלום לך 2011, שלום ולא להתראות, ביי ביי שנה מטורללת מכל כך הרבה בחינות. תרשי לי להעמיק בך בשנית ומוזיקלית לנתחך, ואז - להציג כאן את כל רשמיי המוזיקליים ממך.
שנה של קולות נשיים
צעירות או בשלות, רותחות מהתנור או בעיצומה של קריירה ארוכת שנים, מגובות בהייפ בלוגרי היסטרי או סתם פורטות על מיתרי ליבנו בערב רב של סגנונות, קולות ומנגינות. נשים רבותיי, נשים יוצרות, מזמרות ומנגנות, הן שהפציצו לנו את שנת הפחד מהפצצה בכמויות של אסטרוגן מוזיקלי והפכו את 2011 לאחת הברוכות ביצירה נשית מזה זמן רב.
הכול התחיל באדל, דיוות הסול הבריטית שבהינד עפעף מלאכותי בעטה את 2011 לרווחה עם "21", אלבום שני מעובד ומופק לעילא ולעילא. האלבום, ששבר שיאי מכירות וקיבע קונצנזוס מסחרי ואינדי כאחד לפיו איש לא יכול לעמוד בפני מיתרי הקול של אדל (חוץ מאדל כמובן), הכין את הקרקע לבאות הבאות.
פלורנס וולש - סירנה מודרנית עטוית וינטאג'
ואז באה פלורנס וולש, הלוא היא "פלורנס אנד דה משין". על אף כמה נקודות השקה לאדל, ביניהן איזור החיוג, השיער האדמוני, המפיק המוזיקלי פול אפוורת' (שחתום על רבים משירי "21") וברכת קול המעמקים הלוהט, הצליחה פלורנס מודל 2011 להוכיח באלבומה השני "Ceremonials" שקול זה לא הכל והפכה לתופעה מוערכת בפני עצמה. עם תזמורים בומבסטיים, אנרגיית שיא וג'גלוג ז'אנרי מתמיד בין פופ, סול, גוספל והמון תופים, נתן החדש של פלורנס צידוק נוסף להייפ המאסיבי שנוצר סביבה. תוסיפו על זה את הפרסונה הבימתית המלודרמטית שלה, מעין סירנה מודרנית עטוית וינטאג', ואת הקליפים שכמו צולמו בהשפעת LSD והרי לכם איט-גירל מוזיקלית למהדרין.
לנה דל ריי - אמנית או מריונטה?
ואם כבר קלישאות כ"איט-גירל" ו"פרסונה בימתית", איך אפשר שלא להזכיר את הגברת לנה דל ריי (ליזי גראנט במקור, לפני שהמפיקים שינוי את שמה למטרות אימג' אירופאי / הוליוודי ישן)? דל ריי, שכבר הוזכרה כאן, היא השלישית והעדכנית לצעוד בתלם נערות האינדי סול האלטרנטיביות-לייט שכבשו השנה את השיח. תקראו לה אמנית בחסד, תקראו לה מריונטת מפיקים מנותחת, מה שבטוח - בשנת 2012 תקראו עליה עוד הרבה, עם צאת אלבומה הבכור והמדובר "Born to Die".
אך לא על שלוש הג'ינג'יות לבדן דיברה השנה. הנה כמה נשים נוספות שעשו לנו השנה הרבה רעש:
Lia Ices / Ground Unknown
פרחונית ומפתה, דמותה של ליה אייסז על עטיפת אלבומה השני מזכירה פלאים את שלל תמונות היח"צ של לנה דל ריי המציפות את הרשת. כמה שהמראה משקר. אייסז, שנשמעת כמו אחותה האבודה של דולורס או'ריורדן מהקרנבריז, צועדת בגבורה בתלמן של וותיקות כטורי איימוס וקאט פאואר ועדיין מצליחה לרענן עם בפולק אביבי ולוק שלוקח את דל ריי המנותחת בהליכה.
EMA / Past Life Martyred Saints
עוד אחת שמזכירה קצת את קאט פאואר (אולי זו בכלל הייתה השנה שלה?) היא אריקה מ. אנדרסון, או בקיצור EMA. סולנית ה-Gowns יצאה השנה לדרך חדשה, חשופה, רועשת, תעשייתית משהו ובאופן מפתיע - קליטה בטירוף.
Lykke Li / Wounded Rhymes
ממאחורי קירות הסאונד, לצלילי תופים דומיננטיים וגיטרות רועשות, הפציעה השנה ליקה לי השבדית באלבום שני. מי ששרה בין שריקה לשריקה ב"young Folks" של פיטר, ביורן וג'ון וצוותה בעבר לגברת פיבר ריי מ-The Knife באלבום "junior" של רויקסופ, עמדה השנה לבדה, מה שמיצב אותה בעמדה נפלאה לכתיבת אלבום פרידה עם המון רגש והפקה מתוקתקת. לייק. אגב, רק לי "I Follow Rivers" של ליקה לי מזכיר את "Ghosts Can't Run Away" של Foreign Affair שלנו?
Azealia Banks
האישה, החיוך והמקום הראשון ברשימת האנשים הנכונים לשנת 2011 של מגזין המוזיקה NME. לא, עוד אין לה אלבום, אבל היחס האולטרה-אוהד לו זכה הסינגל "212" הוא מקפצת הגעה ראשונית ולגיטימית ליציאות היפ-הופ מלאות חן וחוצפה נוספות מבית היוצר של עזאיליה בנקס. סקרני יוטיוב - החיפוש בידכם.
Zola Jesus / Conatus
זולה ג'יזס, שם הבמה של האמריקאית ממוצא רוסי ניקה רוזה דניאלובה, ששבה השנה בשלישית עם אלבום סינת'-פופ נחמד במשקל נוצה. האזינו לזולה ג'יזס, בשיר "Hikikomori".
Fiest / Metals
יש שיאמרו שאלבומה הרביעי של פייסט משעמם, יש שיאמרו שפייסט עצמה משעממת. מה שבטוח - היא עקבית, וגם אישה.
björk / Biophilia
אמרתם חורף? קיבלתם ביורק. השנה הוכיחה הברבור האיסלנדי שאפתנות יתרה עם אלבום שהוא פרויקט מולטימדיה מדעי-טכנולוגי נרחב: עשרה שירים חדשים, עשר אפליקציות "Biophilia" (אחת לכל שיר), הופעות חיות וגם סרט דוקומנטרי על הפרויקט. התבלבלתם? גם אנחנו. אולי מכאן, או מכאן תבוא הישועה.
PJ Harvey / Let England Shake
פי. ג'יי הארווי, נסיכת הרוק הנשי בת ה-42, נכנסה השנה לפוליטיקה ויצאה עם פרס המרקיורי, כנגד כל האדל. חזקה, חדה ועוכרת שלווה כהרגלה, והפעם גם עם מודעות חברתית!
Kate Bush / 50 Words for Snow
"אלבום חורפי", צימוד מילים שהפך זה מכבר להגדרה ממצה בעולם ביקורת המוזיקה. אז אלבומה העשירי של קייט בוש הוא כזה, גם במובן הקונספטואלי, ואחד הטובים בקריירה ארוכת השנים של העוף המוזר והאמנותי הזה. אפי ומדהים.
קול קורא לגוף ראשון!
מרוב קולות נשיים השמטתי כאן את שלי. אוותר ברשותכם את פורמט ה"Best of" ואלך על "עשרה אלבומים שאהבתי לשמוע השנה", בסדר אקראי:
1. Stephen Malkmus and The Jicks - Mirror Traffic (כיפיים במיוחד: "Senator", "Tigers"
2. Gruff Rhys - Hotel Shampoo (כיפיים במיוחד: "Vitamin K", "Shark Ridden Waters")
3. Death in Vegas - Trans-Lover Energies (כיפיים במיוחד: "Silver Time Machine", "Medication")
4. Metronomy - The English Riviera (כיפיים במיוחד: "The Bay", "The Look")
5. Real Estate - Days (כיפיים במיוחד: "Out of Tune", "Easy")
6. The Vaccines - What Did You Expect from the Vaccines? (כיפיים במיוחד: "All in White", "Post Break-up Sex")
7. Panda Bear - Tomboy (כיפיים במיוחד: "Last Night at the Jetty", "You Can Count On Me")
8. Yuck - Yuck (כיפיים במיוחד: "Shook Down", "Georgia")
9. Girls - Father, Son, Holy Ghost (כיפיים במיוחד: "Honey Bunny", ""Love Like a River
10. Iron and Wine - Kiss Each Other Clean (כיפיים במיוחד: "Rabbit Will Run", "Big Burned Hand")
מילות פרידה
השנה, שנת 2011, הייתה גם השנה בה התפרקה להקת R.E.M, אחרי 21 שנות פעילות. R.E.M הייתה הלהקה הראשונה שהערצתי, סליחה - הערכתי, הלהקה הראשונה שסיימתי לקנות את כל אלבומיה, שאת אלבומיה המשכתי לקנות (לקנות, קראתם נכון) גם כשכבר לא היו טובים באמת, זו שהגנתי עליה בפני כל המלעיזים שהכירו רק את "Losing My Religion", זו שניתחתי את שיריה באובססיביות גם כשחלקם היו בלתי ניתנים לפענוח (מייקל סטייפ, אביר הכתיבה האטומה), זו שהיוותה לי רפרנס שמח או עצוב ברגעים שמחים או עצובים, כמו ברגע עצוב אחד בברצלונה, בו שמעתי ש-R.E.M התפרקה והייתי רחוקה כל כך מאוסף האלבומים. מה טוב שהיה לי אז את האייפוד ומה טוב שכאן, בערוץ היוטיוב של הלהקה, תוכלו להיזכר בכל השירים והקליפים הטובים. להתראות R.E.M.
לא רק R.E.M התפרקה השנה, גם הווייט סטרייפס, LCD Soundsystem, The Music ולהקות נוספות פגו מן העולם. צפו בקליפ הפרידה.