אמא, אבא, מורים, שוטרים, חברים, אלוהים. יש לי משהו לספר לכם: אל.סי.די.סאונדסיסטם הם הלהקה הכי טובה בעולם. הם הוכיחו את זה אמש באחת ההופעות המצוינות ביותר שנראו במחוזותינו. למחפשים סגירת מעגל, נוסיף גם כי מדובר בפיצוי ראוי והולם על אכזבת MGMT מלפני שנה בדיוק באותו מקום ובאותו פסטיבל - קונצרט פושר ומאכזב, שאחריו ג'יימס מרפי, המנהיג של LCD, תקלט סט דיסקו אל מול קהל מידלדל והולך.
מתוקתקת עד אימה, מדויקת עד זרא, מהודקת עד השנייה האחרונה
אבל לא הפעם. הפעם קיבלנו הופעת להקה מלאה, מתוקתקת עד אימה, מדויקת עד זרא, מהודקת עד השנייה האחרונה. מופע חף לחלוטין מגימיקים, עם יחידת קצב שעשויה לייזר עצבני, וסולן כובש וגאון. ג'יימס מרפי ניצח על תזמורת קצב אלופה, אליה הצטרף מדי פעם גם בהקשות מדויקות.
זה היה מופע די קצר (במיוחד לעומת ההופעה של The Drums שנינגו איזה שעה וחצי לפניו בלי שלאף אחד היה אכפת), אבל דחוס ונוצץ ומטריף, עם נגנים מעולים ועם המלכה האסיאתית ננסי וואנג לצידו של מרפי על קלידים ומיקרופון. רוב השירים היו מ-2 האלבומים הראשונים של מרפי, כשהשלישי והחדש הסתפק בצמד הסינגלים מתוכו ("Drunk "girls ו-"I can change" המלנכולי).
ביטול סופי של המחיצות בין אינדי לדיסקו, בין Pאנק לFאנק, בין רוק לטכנו
חוץ מזה אפשר היה למצוא את כל הלהיטים - "דאפט פאנק מנגנים בביתי", "טריביוליישנז", "מאבד את הקצה שלי", "יה!" (שזכה לגרסה חופרת ומשוננת במיוחד). וכמובן "ניו יורק אני אוהב אותך אבל את מבאסת אותי" האפוקליפטי, שנעל את ההופעה, ושלקראת סופו מרפי וגב' וואנג פצחו בשירת הפיזמון של "אמפייר סטייט אוף מיינד", להיטם של ג'יי-זי ואלישיה קיז.
אין טעם להתפלצן על תחושות או משמעויות, דקויות והגויות: המופע של "אל.סי.די" גבל בשלמות, מופת של ריתמיקה וסטייל, שעה ורבע של גיבוש, מובהקות, וביטול סופי של המחיצות בין אינדי לדיסקו, בין Pאנק לFאנק, בין רוק לטכנו. מיטב בני ישראל קיפצו בטירוף עם כל קאו-בל מושלם (היה אחלה של סאונד) ובייס-ליין מרהיב אוזן, מבלי להזניח את מילותיו השנונות (וצרחותיו הקרועות) של מרפי.
הפרדיגמה הכי "נכונה" לרוק-קונצרט בן ימינו
"רלוונטיות" היא מושג חמקמק; "דה דראמז" הם להקת מגזינים עכשווית ודי נחשבת, P.I.L הם אגדת אייטיז שראויה לסיבוב קאמבק, ואילו אל.סי.די היו הדבר-הכי-חם באמצע העשור החולף.
אבל ההופעה אתמול הוכיחה שמדובר לא רק בלהקה סופר-מיומנת, אלא גם בפרדיגמה הכי "נכונה" לרוק-קונצרט בן ימינו: הדוק, פראי, עתידני, נגיש, רקיד, עוצמתי. כל צליל במקומו, כל ביט- מלאכת מחשבת. היה פיצוץ, חבל רק שלא נשארה לנו טיפת כוח לג'וני ליידון.
