לו היה מחשב-על סורק את המוזיקה הישראלית בשנות האלפיים ומתבקש לצייר פרופיל שלה ולתת דגימת קול אופיינית, סביר להניח שהיה מדפיס את פניו של אייל גולן ומשמיע את צליל קולו. גולן הוא מה שהיו אריק איינשטיין ויהורם גאון בשנות השבעים, שלום חנוך בשנות השמונים ושלמה ארצי בשנות התשעים - הקול, הצליל, שהכי מזוהה עם המוזיקה הישראלית בעשור מסוים.
כבר השיג את כל מה שאפשר בארץ
גולן כבר השיג את כל מה שאפשר להשיג בתעשייה המקומית, ולכן הוא עומד בימים אלה בשתי חזיתות. החזית הראשונה היא לשמר את מעמדו כזמר מס' 1 בישראל, אליו טיפס בשנים האחרונות. החזית השנייה היא לשמור על עצמו מלהפוך למובן מאליו. כי אייל גולן כל כך הצליח, עד שהפך לקבוע, לקונסטנט, לדי-פולט, לברירת-מחדל, למשהו שכולם יודעים שהוא ממילא קיים, ממילא ראשון, ממילא מוביל, ממילא מנצח, וכמו מכבי תל אביב בכדורסל הם מניחים שהוא כהרגלו ייקח את האליפות, ועסוקים בתחרות על המקום השני.
הנה דוגמה קטנה: כשאופירה אסייג, מגישת תוכנית הרדיו הכי מואזנת בישראל, מבקשת מהעורך שלה "שים שיר", בתשעים אחוז מהמקרים הוא ישים אייל גולן. כי השם "אייל גולן" הפך בשנים האחרונות לשם נרדף למילה "זמר", כי להיט של אייל גולן הפך למילה נרדפת למושג "שיר". וזו החזית הראשונה של גולן בימים אלה - איך הוא יוצא מהפוסטר הענק הזה של הכוכב עם המיקרופון שתלוי מעל החיים של כולנו, וחוזר להיות "רק" הזמר הכי מצליח בארץ, ולא משהו שכולם כבר רגילים שמושמע שם ברקע. כי כשמתרגלים אליך כל כך - כבר לא שמים אליך לב.
איך לשמר את מעמדו
החזית השנייה של גולן היא הדאגה איך לשמר את מעמדו. הקלישאה הנכונה אומרת שיותר קשה לשמור על הפסגה מאשר להגיע אליה, ובשנה האחרונה היה עסוק אייל גולן בעיקר בלהישאר בטופ. הוא הוציא את האלבום "דרך לחיים", שהיה משופע בלהיטים כמו "מי שמאמין", "על חבל דק", "ג'ונגל", "נשיקה אחת ממך" ושיר הנושא, ובהמשך סינגלים נוספים כמו "רק מתגעגע" ו"מפה לשם" שהפכו גם הם ללהיטים (ולא בוצעו אמש בהופעה באמפי-פארק ראשון לציון), והדואט "אני מבטיח" עם ליאור נרקיס, שהוקדש אמש לנרקיס ולדודו אהרון, ידידיו של גולן, שהאזינו למופע ברדיו. שלושת השירים האלה הוכנסו לאוסף הבלדות החדש של גולן "זר כיסופים", שיצא גם כדיסק-און-קי למחשב וככרטיס סלולרי. גולן הופיע בהיכל נוקיה עם אלי יצפאן וכמובן עשה קיסריות ומופעים המוניים, כמו זה שנערך אמש במסגרת פסטיבל ראשון לציון למוזיקה.
גולן המשיך השנה לשלב מוזיקה עם עסקים, התראיין לא מעט לתקשורת, כיכב במקום הראשון ברשימת אמני הבידור והמוזיקה המרוויחים ביותר עם לא מעט מיליוני שקלים אותם גלגל, ולאחרונה התחבר לנבחרת הכדורגל הלאומית דרך השיר והקליפ בתלת-מימד ל"מי שמאמין", להיט שהפך לחצי-המנון כלל-ישראלי, למרות שנולדו לו אי אילו חיקויים.
צריך ריגוש חדש
ולמרות כל אלה, ולמרות שברור לכולם שהוא הנאמבר וואן של התעשייה הזו, אייל גולן לא הוכתר כ"זמר השנה" או "איש השנה במוזיקה". דודו אהרון, למשל, שעשה השנה את הזינוק הגדול שלו (ומצוי עם גולן ביחסי חברות), הצליח, איכשהו, לעקוף אותו, ולהתמתג ככוכב העכשווי. אולי זה עניין של טיימינג - הלהיטים והאלבום של אהרון יצאו סמוך יותר לסיכומי השנה והמצעדים השנתיים מאלה של גולן, שמקפיד להוציא אלבום חדש מדי פסח.
הסיבה לכך היא שכאשר אתה פועל בתוך תעשייה שחוקי הם חוקי הפופ, ובמסגרתם אנשים מחפשים כל הזמן את "הדבר הבא", "הכוכב הבא", "הלהיט הבא", "הריגוש הבא", לפעמים הם שוכחים שיש מישהו גדול למעלה, ונדבקים למישהו קטן יותר, שזה מקרוב הגיע. במילים אחרות - הקהל אוהב את אייל גולן, אבל הוא כבר התרגל אליו, וחיפש ריגוש חדש בדמותו של אהרון (ולפניו קובי פרץ עם נוקיה).
ניסח מחדש את חוקי הפופ המקומיים, כולל סלט קיסר
וגולן, האיש שניסח מחדש את חוקי הפופ המקומיים, מבין שהסוד בפופ הוא לחדש כל הזמן. לכן, למשל, הניח אמש בצד לא רק להיטים חדשים, שכבר הוזכרו, ואולי לא הוכיחו את עצמם מספיק, אלא גם להיטים ותיקים כמו "יפה שלי" ו"לקנות לך יהלום", "דמעות" ו"ואני קורא לך", "חלומות" ו"מיליון או דולר", וותיקים אף מהם כמו "צאי אל החלון", "בלעדייך" ו"לב של גבר".
אצל כל זמר אחר השירים האלה היו נחשבים לבאנקרים, שלא סוגרים הופעה בלעדיהם, אבל גולן מעדיף לפנות מקום לחדשים מהם. תתארו לכם, לדוגמה, את משינה סוגרים הופעה בלי "רכבת לילה לקהיר" או את שלמה ארצי מוריד מרשימת השירים את "צוותא" - זה לא יקרה, הרי. אבל גולן, הזמר עם הכי הרבה להיטים במדינה הזו ביחס לאורך הקריירה, יכול להרשות לעצמו.
31 שירים, כולל אלה שבמחרוזות, היו במופע הזה שנמשך בדיוק שעתיים. במשך אותן שעתיים הוא החזיק עשרת אלפים איש עומדים על הכיסאות, רוקדים, מוחאים כפיים, שרים משתוללים, מתרגשים יחד איתו מ"אם יש גן עדן", מ"צליל מיתר" ששהוקדש למשפחת שליט ומ"איפה את", אותו שר על כיסא בתוך הקהל. מוזיקלית זה הכי ישראלי מעורבב שיש, סלט קיסר ממש - מקצבים מזרחיים, דאנס, גיטרות של רוק, כינור ערבי, כלי מיתר קלאסיים, פסנתר פופי. גולן מסלסל, ושר נקי, ושר חסידי, ועושה בית ספר לכל העולם. הקול שלו יציב כמו גוש בטון, ומתחיל איפה שהקול של זמרים אחרים נגמר. העוצמה אדירה, אי אפשר לעמוד בפניה, אתה פשוט נופל.
מכות גרזן נעימות לאוזן
גולן הביא איתו לאמפי-פארק בראשון לציון את התפאורה, התאורה, הרקדנים, הרקדניות והלהקה שליוו אותו השנה בסיבוב הגדול, שכלל בין היתר את היכל נוקיה, ונתן לקהל תמורה מלאה לכסף. שרשרת הלהיטים הבלתי נגמרת נארזה בסאונד מצוין, שכמו הקול הגרזני של גולן היה חזק ומדויק. הסאונד כולו נבנה סביב הקול הגדול שבמרכז ומצדדיו ומאחוריו 13 נגנים ו-3 זמרות ליווי שיודעים גם להרים, גם לתת בראש, גם ללטף בבלדות, עם עיבודים יפים לרביעיית כלי מיתר, סולואים של הכינור של רוניוס, דרבוקה מנצחת, וכשעל הכל מנצח הפסנתרן עמית הראל, המעבד שכוכבים כמו גולן ודודו אהרון לא יוצאים בלעדיו מהבית למקומות גדולים.
גולן אירח על הבמה את ישי לוי, הזמר הותיק עליו גדל. ברגעים הראשונים לוי עוד התרגש ובשיר הראשון שמעו את זה. בהמשך הוא נכנס היטב לעניינים, ונתן דרור לגרון האדיר שלו. גולן אף ויתר למענו על שני שירים ("על חבל דק", ו"תני לי לאהוב אותך") כדי לתת ללוי זמן לשניים נוספים משלו. הם שרו יחד את "ילדונת" ו"מחכה לך", ואז לוי נשאר לבד כדי לתת את "האחת שלי", "ריקוד רומנטי", "אישה נאמנה", "אחת ויחידה" ו"תודה".
לכו תראו אותו - לפני שנמאס לו
גולן חזר בגדול עם "נשיקה אחת ממך", מחרוזת שהתחילה ב"הסתכלי אליי" והסתיימה ב"מלכת היופי", ריגש, כאמור, ב"איפה את" וב"הוזה אותך מולי" ואז דהר אל הישורת האחרונה עם "אני מבטיח", "דוהר אל תוך הפקק", "למות מקנאה" ו"את שלי ואני שלך". ב"מי שמאמין", השיר האחרון בהחלט, ראשון לציון צהלה ושמחה, כולל כמובן ה,מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" החסידי.
אייל גולן אמר ביותר מהזדמנות אחת שהוא מתכנן בעתיד פחות לשיר ויותר לעשות עסקים. לא מדובר על פרישה, חלילה, ממוזיקה או מהופעות, אבל קחו עצה ידידותית - לכו תראו את הזמר-נטו הכי טוב שיש לנו, לפני שנמאס לו.