הטיסה בבוקר יום רביעי האחד ביוני מתל אביב לברצלונה הייתה לא שגרתית. מטיילים פשוטים שבאו לביקור סטנדרטי בברצלונה היו נדירים בנוף, שרובו היה מורכב מצעירים בדרכם למכה של ההיפסטרים ברחבי העולם - הפרימוורה. השנה פסטיבל המוזיקה האלטרנטיבי הזה יצר אפילו יותר הייפ מהרגיל, עם ליינ-אפ עם אפקט וואו אמיתי: שמות כמו טיים אימפלה, אל.סי.די סאונדסיסטם, בריאן ווילסון, אייר, פיג'יי הארווי, סיגור רוס, ויותר מהכל - רדיוהד.

ואכן, כבר בטיסה, בין נסיונות התנשאות של הז'אנר האנושי הזה בסגנון "זו פעם 19 שלי בפרימוורה" או "אתה באמת לא מכיר את רוברט פורסטר?", מילה אחת חזרה ונשמעה שוב ושוב: רדיוהד. ההופעה שלהם הייתה ללא ספק הכי מצופה בפסטיבל, ואתם יודעים מה אומרים - כגודל הציפייה וזה. האם הם סיפקו את הסחורה או איכזבו? נו באמת, תיאלצו להמשיך לקרוא בשביל לגלות.

טאפאסים ישראלים

היום הראשון נפתח בצהריים במרכז העיר ברצלונה (שהיא כנראה העיר הכי שווה באירופה, אבל זה כבר המלצות ששייכות למדור אחר). שם, ברחבה ליד המוזיאון לאומנות מודרנית, הוקדשה משבצת לאמנים ישראלים. המוזיקאים שזכו לכבוד הלא מבוטל הזה הם נגה ארז, קאט אאוט קלאב וטייני פינגרז. בזה אחר זה הם עלו לבמה הקטנה, כשלכל אחד מהם חצי שעה להרשים את הקהל שהיה מורכב מאנשי מקצוע מתעשיית המוזיקה העולמית, עוברי אורח מקומיים שנקלעו למקום וישראלים שבאו לפרגן.

נגה ארז (צילום: Silvia Sadaba Fuertes, יחסי ציבור )
נגה ארז. ארוחת בוקר קונטיננטלית | צילום: Silvia Sadaba Fuertes, יחסי ציבור

נגה ארז התחילה את ההופעה בשעה יחסית מוקדמת ואמרה לקהל שהיא ארוחת הבוקר שלהם. למרות השעה והקהל המנומנם, אם ארז הייתה ארוחת בוקר אז היא הייתה כזו מהסוג הטוב ביותר: פנקייק עם סירופ מייפל ופירות יער. ארז, מטאור נוסק בעולם האינדי המקומי, הופיעה בסט מלא כריזמה עם יחד עם רן יעקובוביץ' על כלי ההפקה, והלופים שלה הרקידו את הקהל. אחריה עלו קאט אאוט קלאב, הרכב הדיסקו רוק של ניצן חורש, שהמשיכו את הקו המסיבתי. טייני פינגרז קינחו, והפגינו את יכולותיהם המרשימות תמיד, אם כי הפסיכדדליה שלהם לגמרי שייכת ללילה ולא לאור היום.

150 אלף אנשים יפים

למארגני הפסטיבלים הישראלים, ומארגני פסטיבלים בכלל, יש הרבה מה ללמוד מההפקה של הפרימוורה. למרות שהשמועות מדברות על כ-150 אלף אורחים בפסטיבל, שהיה סולד אאוט מהר אחרי שהחלה המכירה, הכניסה הייתה מסודרת ומתוקתקת להפליא. יאמר גם לזכותו של הקהל שהיה לו חלק גדול ביצירת הוייב הנעים הזה - האנשים היפים של הפסטיבל היו חייכנים, מנומסים, וגם אם דרכו עליך או דחפו אותך תמיד התנצלו מכל הלב. תקווה מחודשת באנושות.

במתחם הפסטיבל הגדול כמה וכמה במות, כשלכל במה יש את האופי המוזיקלי ואת תכולת הקהל שלה. ההופעות התקיימו בבמות השנות במקביל, כך שלכל בחירה לאיזו הופעה ללכת היה מחיר, ולא היה שום דרך לצאת בלי תחושת פספוס מסוימת. אבל אלו החיים, יו ווין סאם, יו לוז סאם.

הופעה אוורירית וראפר שנתן את הכל

ההופעה הגדולה של תחילת הפסטיבל הייתה זו של אייר, להקה שיצא לה שם לא טוב בהופעות. הפעם להקת המצברוח הזו, שאחראית על הפסקול המושלם לסרט "חמש ילדות יפות", דווקא סיפקו הופעה טובה ומהוקצעת שאולי לא תיזכר כחלק משמעותי בפסטיבל עבור רוב הקהל אבל הייתה אחלה פתיחה בשעת שקיעה לשלושה ימים גדושים.

משם מיהרתי לבמה של פיצ'פורק, שהציגה כמה מהשמות היותר מעניינים של הפסטיבל, כדי לצפות בהופעה של וינס סטייפלס. הראפר הצעיר מקליפורניה הופיע כשהוא מלווה בדיג'יי, והוא לא היה צריך יותר מזה. סטייפלס, בטי שירט לבנה בתוך מכנסי ג'ינס, נראה ונשמע כמו הדבר הכי עכשווי והכי נכון. הוא קפץ, התגלגל, ישב, והביא את אחת ההופעות עם האנרגיות הכי מטורפות בפסטיבל כולו. ב"Seniorita", אחד הסינגלים הטובים של השנה שעברה, הקהל ציית לסטייפלס והניע את ידיו ימינה לשמאלה, מה שגרם לכולם להיראות קצת כמו הדוד המביך בחתונה משפחתית. בקטע טוב.

אל.סי.די סאונדסיסטם מציגים: הופעה מושלמת

ואז התחיל ה-ערב. רוב רובו של הקהל בפסטיבל הצטופף לכבוד ההופעה של טיים אימפלה, שהרוק הפסיכדלי והקליט שלהם נועד בדיוק לבמות כאלו. הסאונד שלהם היה כל כך חם ועשיר שהקהל שקע בתוכו בתענוג. כולם ידעו את המילים ללהיטים "Let it Happen", "Elephant", ו-"The Less I Know The Better", כשלפתע בשיאו של השיר "Eventually" הפסקת חשמל אכזרית הפסיקה את המוזיקה והורידה את הלהקה מהבמה. ההפוגה הארוכה גרמה לחלק מהקהל לנטוש לטובת תפיסת מקום בהופעה הבאה (של אל.סי.די סאונדסיסטם), אבל מי שנשאר הרוויח: הם חזרו, ובגדול. קונפטי עף באוויר, הקהל איבד את עצמו, והלהקה הייתה אסירת תודה. כל מי שמתכנן להגיע להופעה שלהם בארץ צריך להתחיל להתכונן לאחת ההופעות הכי טובות שקיימות כיום.

וטובה ככל שההופעה הזו הייתה, היא הייתה רק החימום לקראת המופע המרכזי של הערב - אל.סי.די סאונדסיסטם. בהופעה הזו, הראשונה שלהם בפסטיבל אירופאי מאז התפרקותם ב-2011, הם הוכיחו למה הם זכו למעמד המיתי שמיוחס להם. הבמה המרכזית הייתה מלאה מקיר לקיר (כאילו, זה בחוץ, אין קירות, אבל בשביל הביטוי) במעריצים נרגשים כשג'יימס מרפי שר את המילים להם הם חיכו 5 שנים: "The Time Has Come".

לסאונדסיסטם, באופן יחסי, אין רפרטואר ענק של שירים וכך הם ביצעו בהופעה להיט אחר להיט והגשימו את כל חלומותיהם של המעריצים שהגיעו לראות אותם. הסאונד היה מושלם ומהוקצע, מרפי היה פלרטטן, מגניב ונונשלנטי כהרגלו, והפסטיבל הפך למועדון. כולם רקדו, כולם שמחו, כולם היו חברים. בתחילת ההופעה מרפי סיפר שהם היו בפסטיבל לפני 11 שנים, כשהוא היה "הרבה יותר קטן". כמה טוב שהם שוב באו לבקר.

כשתום יורק מחייך

את הערב השני (או השלישי, תלוי מאיפה סופרים) של הפסטיבל פתחו ביירות, בהופעה שהתאימה לתחילת הערב: רגועה, נעימה, ולא מעיפה לכאן או לכאן. להקת האינדי-פולק עשתה את השירים שלהם באופן מדויק, בלי שום ערך מוסף להופעה החיה. מי שרוצה לשמוע את השירים בדיוק כפי שהם באלבומים יהיה מבסוט, מי שמצפה לחוויה שונה עשוי להשתעמם. האמת, קשה להאשים אותם בהופעה הלא מרשימה הזאת. היא התקיימה בדיוק לפני זו של רדיוהד, והקהל לגמרי לא היה מרוכז. ככל שהתקדמה ההופעה, האנשים הלכו ונדדו כדי לתפוס מקום בבמה של רדיוהד, והאנרגיה לא הייתה ממוקדת.

ואז, הו, אז. רדיוהד. הדבר הראשון שאי אפשר היה להתעלם ממנו בהופעה הזו הייתה ההמתנה של הקהל. ההופעה שלהם בפרימוורה הייתה ההופעה הראשונה שלהם בפסטיבל בחמש השנים האחרונות, ולפניה היו רק כמה הופעות קטנות בלונדון ופריז. עמדנו המונים, צפופים, דרוכים - ובדממה כמעט מוחלטת. בלי לחשושים, צעקות התרגשות, צחוקים. כלום. אולי הדרך הנכונה לקרוא לזה תהיה יראת קודש. ואז הבמה השחורה נצבעה אדום, והמתח התפרק כשהאקורדים של "Burn The Witch" עלו מהגיטרה של ג'וני גרינווד.

יש מי שמגדיר את רדיוהד הלהקה הכי חשובה בעולם. אני מסתייגת מהגדרות כאלו, אבל כן אגיד שמדובר בלהקת הפוסטר של דור שלם ובאחת התנועות המוזיקליות החשובות והמשפיעות, בסדר? בכל מקרה, הם התחילו את ההופעה עם כמה שירים מהאלבום החדש שלהם, "A Moon Shaped Pool", והמשיכו עם עוד כמה שירים מאמצע הקריירה הארוכה והמגוונת שלהם, עם "The National Anthem" מ-Kid A ו"Lotus Flower" המאוחר יותר.

הקהל היה קשוב, אבל עוד לא הורגשה שם האנרגיה שכולם ציפו לה. חומרים חדשים, בי-סיידים נידחים, זה מה שרדיוהד אוהבים לעשות בהופעות וזה לא באמת המוזיקה שלהם שרוב הקהל בפסטיבל מכיר ואוהב. ואז נשמעו צלילי שיר הערש של הלהיט "No Surprises", הקהל כולו נכנס לחוויה, תום יורק התייחס לראשונה לקהל באמירת תודה (לא תום, תודה לך) וההופעה שינתה כיוון.  

מהנקודה הזו נוצר קשר אמיתי ומרגש בין הקהל לבין הלהקה, ובתוך האווירה הזו גם שירים פחות מוכרים שהם ניגנו התקבלו בשמחה. אבל שום דבר לא השתווה לתגובה של הקהל ל"Karma Police". אחרי סיום השיר, הקהל סירב לתת לקתרזיס לחלוף והמשיך לשיר שוב ושוב את השורה "For A Minute There, I lost Myself". והרגע הזה היה בדיוק מה שעושה הופעות למרגשות - חיבור בין קולות ולבבות של מאה אלף איש, שמבקיעים את חומות הזרות ביניהם וחולקים רגע של הזדהות. אנשים גבוהים ממני ובעלי עיניים חדות ממני אפילו טוענים שהם קלטו את תום יורק מחייך. אשכרה.

בהדרן הראשון הם ניגנו את "Paranoid Android", ויורק עזב את כלי הנגינה שלו ותפס את המיקרופון שלו במרכז הבמה. הפוזיציה הזו איפשרה לו להפגין את מלוא כוחו ככוח טבע, עם הקול הכי הבעתי בעולם, והריקודים הכי יפים בעולם. אחרי ההדרן השני רוב הקהל חשב שהחוויה הזו נגמרה, לצערם. אבל אז הלהקה חזרה לבמה לפעם אחת אחרונה, ולא סתם - אלא עם הלהיט הראשון שלהם שנמצא בפסקול גיל ההתבגרות של כל כך הרבה אנשים ברחבי העולם - "Creep". "אין מצב!", שמעתי מישהו צועק בעברית מרחוק.

ההמנון הזה, שגילה אותם לעולם, סבל מיחס די מזלזל מצד הלהקה לאורך השנים ותום יורק סירב לשיר אותו. אבל בהופעה הזו לא הייתה טיפה של לעג או אירוניה בקול שלו כשהוא שר את השיר הזה, שהוא אולי שיר ילדותי שלא משתווה לרמות אליהם הלהקה הגיעה בהמשך, אבל שמור לו מקום של חסד בלבבות שלנו, ובשירה של יורק היה כבוד לכך. ואז, הסוף, ושוב שתיקה. לא רוצים כבר לדבר, לסכם, להחליף רשמים. לקחת נשימה ולספוג ולמשוך את החוויה הזאת לעוד רגע. כי לרגע שם איבדנו את עצמנו, וזה הרבה יותר ממה שאפשר לבקש.