נקודת המוצא של "בלדה לאישה", אנתולוגיה של נשים בזמר העברי בדמוי מארז בן חמישה דיסקים, היא מלכתחילה בעייתית ברמה הפמיניסטית. אני כבר שומע את מרב מיכאלי מתקוממת שזה רק מחזק את ההתייחסות לנשים במדינתנו כאל זמרים סוג ב' - הרי אין צורך אמיתי באוסף "שירי גברים בזמר העברי". אבל אם מתעלמים מההיבט הרעיוני, מדובר במסע מוזיקלי-היסטורי מפואר שמתחיל אי שם בשנות הארבעים ומסתיים ממש כאן ועכשיו.
רגעי מפתח
האוסף המחומש עובר על כל רגעי המפתח ב-71 השנים שהוא מסקר. הוא כולל 98 שירים ומציג קשת אדירה של זמרות, מאלו שחרשו את במות הארץ עוד לפני קום המדינה (שושנה דמארי, ברכה צפירה וכו') ועד אלו שצצו ממש בשנים האחרונות (עלמה זהר, "הבנות נחמה" ועוד רבות). בהאזנה רצופה לאוסף, מקסים לגלות את כל השינויים שחלו בזמר הנשי העברי. רק דבר אחד לא השתנה - מאחורי כל הנשים הגדולות הללו, שחלקן עדיין איתנו וחלקן כבר לא, עומדת אישה חזקה אחת שעוטפת את כולן וגורמת לכולן להפוך רקמה אנושית אחת. האישה הקטנה-גדולה הזאת היא ישראל. יותר מכל "בלדה לאישה" הוא טריפ נוסטלגי הכי ישראלי שיש.
דיסק ראשון: ריחות מבית סבתא
הפיסה הנוסטלגית המרגשת ביותר במסע. שירי הזמרות היפים ביותר של העידן שלפני הקמת המדינה והעשור הראשון לקיומה. איכות הסאונד הנפלאה ברוב ההקלטות של שירי נוף אלו רק זורקת אותנו עמוק יותר לתוך מנהרת הזמן הגרנדיוזית. מפתיע לגלות שחלק ניכר מאותן זמרות חלוצות היו בעיקר זמרות ממוצא מזרחי, כמו מרים אביגיל, עליזה קאשי, גילה אדרי ועוד, שזמרו לחנים סופר-אירופאים (ומזרחיים) של מלחינים כמו יעקב אורלנד, משה וילנסקי ודובי זלצר. כנראה שמיזוג הגלויות הזה הוא גם סוד הקסם של אותן יצירות מיתולוגיות.
הוא מתחיל ב"עלי גבעה" הקלאסי של ברכה צפירה, שהוקלט בשנות השלושים באולפני קולומביה בארה"ב וממשיך ישר ל"מגדלור" המופתי של שושנה דמארי שראה אור ב-1958. פוסעים דרך "עץ הרימון" היפהפה של חנה אהרוני, "קול האורלוגין" המאגי של ריקה זראי, "אל נא תאמר לי שלום" של יפה ירקוני המנוחה, "אוריה החיתי" הגרובי של שולה חן המחוננת, "ולא היה בינינו אלא זוהר" (צילה דגן) "לך איתה" הנצחי (אילנה רובינא), "להיות לבד" המבכה של מירי אלוני ועוד רבים וטובים. זהו דיסק שידבר במיוחד לבני החמישים פלוס, שגדלו על השירים האלה, ואין ספק שגם חברי הקהילה הגאה הולכים לעוף עליו. מצד שני, הוא יהיה קשה מאוד לעיכול למאזין הצעיר הממוצע וקרוב לוודאי שמחוץ לתוכניות הנוסטלגיה הוא יהיה הכי פחות מושמע מתוך המארז עמוס הדיסקים.
דיסק שני: שנות השבעים היו שנים טובות
22 אבני דרך מאמצע שנות השבעים עד תחילת שנות השמונים, שקרוב לוודאי מכילים את ההמנונים המושרשים ביותר בזמר העברי בכלל מכל שאר הדיסקים. "שיר של יום חולין" של אילנית, הבלונדינית הראשונה בפופ המקומי, שזכה לכמה גרסאות כיסוי, "איך זה שכוכב אחד מעז" בביצוע המקורי של תיקי דיין ו-"בין האצבעות" המפעים בכל פעם מחדש של רותי נבון הן רק כמה מתוך הרבה דוגמאות לקלאסיקות שטמונות בו.
הוא נפתח עם "עוד חוזר הניגון" האלמותי של נירה גל, מבכירות המורות לפיתוח קול של ארצנו כיום וממשיך ישר ל"אצלי הכול בסדר" הנוגה של ג'וזי כץ האגדית. תמצאו בו גם יהודית רביץ מתעודדת מ"מילה טובה" (עם משפט המפתח המקסים "אפילו בשרב הכי כבד ידעתי שהגשם עוד יירד"), יעל לוי שתמיד נשארת נאיבית שכמותה ב"בלדה לנאיבית", רוחמה רז חולמת "חלומות" של אתמול, שלומית אהרון רוקדת "על מדרגות הרבנות" עם "הכל עובר חביבי" ואילנה אביטל עושה דיסקו עם "שובי לים". חוץ מכל אלו, הוא מכיל את "את תלכי בשדה" של חוה אלברשטיין ואת "בלדה לאישה" של נורית גלרון ("אפילו ענני הגובה.."), שהוא שיר הנושא של האוסף. קלאסיקות כבר אמרנו?
דיסק שלישי: שוס של גירל פאוואר
ח"י שירים מאמצע שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים, שנדמה כאילו רק אתמול רקדנו לצלילם במסיבות כיתה. מעמד הזמרת באותן שנים כבר לא היה המעמד השמרני של העשורים שקדמו לו. הדיסק מסמן יותר מהכל את צמיחתן של זמרות הפופ העדכני, שניסו ליישר קו עם הפופ המערבי השולט בעולם לצד טיפוח והעצמת האישה כיוצרת, וזה קורה עם "המכשפות", לאה שבת, ורד קלפטר וטל גורדון למשל.
עורכי האוסף, ליאור מזרחי ועוזי פרויס, שתלו בדיסק השלישי לא מעט שוסים: "אלה" המרטיט של דפנה ארמוני, "קולנוע" המגניב תמיד של שרון ליפשיץ, "על גגות תל אביב" הפרה-היפסטרי של אלונה דניאל ואיך לא, "רואה לך בעיניים" המטלטל של אתי אנקרי. גם בו תמצאו בחירות מפתיעות כמו "כישופים" של מלכה שפיגל לטקסט הגאוני של יונה וולך לצד "המכשפות" המיסטי של המכשפות, וגם את "ראש השנה שלך" המצמרר והפחות מזוהה עם ריקי גל. את הדיסק חותמת הפנינה המבריקה של טל גורדון, "כמו שיורד גשם", שהוא המנון של תקופה ועם זאת תמיד מצליח להישמע על-זמני. בולטת בהיעדרה בדיסק הזה היא ריטה, שהגיחה לעולם הפופ הישראלי באמצע האייטיז, אך זכתה להיכנס רק לדיסק האחרון, כאילו הייתה זמרת בראשית דרכה.
דיסק רביעי: יוצרות עם אמירה ועם "ביצים"
הדיסק הקצר שבחבורה מכיל רק 16 שירים משלהי שנות התשעים ועד אמצע העשור הקודם. הקו השולט הוא זמרות יוצרות עם אמירה ועם "ביצים", כשהתפריט המוזיקלי הוא פיוז'ן לחלוטין: רוק אלטרנטיבי עם נגיעות של פופ מזרחי ורוק מיינסטרימי יחד עם הפקות אלקטרוניות מסונתזות. כבר נשמעים בו קולות בוגרות "רימון" (המזוהות עם המותג) והוא אפילו נחתם עם ההימנון של קרן פלס, "אם אלה החיים". צורם מאוד חסרונה של מירי מסיקה, בעיניי חבל להשאיר אותה מחוץ לתמונה (ואולי זה לא הסתדר מבחינה עסקית). חוץ ממנה אין אף זמרת מצליחה שלא זכתה להיכנס לאוסף, ולא שהיה חסר ממה לבחור מהרפרטואר המסיקאי.
ועדיין, כמעט כל שיר בדיסק הזה הוא תענוג: "כשזה עמוק" הקלאסי של קורין אלאל לצד "הכחול האפור הזה" המושלם של סיון שביט, "ננוע" השמימי של אחינועם ניני לצד "קח אותי" הבועט של אורית שחף ו"היהודים". בגזרה האתנית תמצאו את ה"בוקר הטוב" של דיקלה לצד "צלצולי פעמונים" המרהיבים של אהובה עוזרי ואת "חומות החימר" האיתנות של מרגול לצד הגעגועים לחיבוקים של זהבה בן ב"אהבה אסורה". מרגש במיוחד למצוא בדיסק הזה את "גם כשאני איתך" המשובח של קרני פוסטל כסולנית ההרכב "ביקיני". כמו כן, "צוללת" קורע הלב של אפרת בן צור, אשר הפך מזמן להיות שיר ואלבום קאלט, בעיקר למי שיש סימפטיה לאומנות קונספטואלית בתל אביב.
דיסק חמישי: נשיות חדשה
אני מוכרח להודות שלא ירדתי לסוף דעתם של העורכים בבחירת השירים והזמרות לדיסק זה. לצד דור חדש של זמרות-יוצרות דוגמת רונה קינן, עלמה זהר, דניאלה ספקטור ורות דולורס וייס מתייצבות שוב יהודית, נורית, חווה וגלי. קצת מוזר למצוא את דנה אינטרנשיונל רק כאן עם "לאב בוי" המיינסטרימי ולא בדיסק הקודם עם אחד מהמנוני הניינטיז שלה. כאמור, גם ריטה מקבלת הייצוג היחידי שלה באוסף עם "מחכה" רק בדיסק זה.
מענגות במיוחד הבחירות ב"עם הגב" הצובט של עלמה זהר, "אם אני אלך" הנשכני של נינט ו"אף אחד לא בא לי" החדשני של קרולינה. גם התפיסה החדשה - מכוונת הפלייליסט הרדיופוני - מורגשת מאוד בדיסק החותם את המארז. "So far" של "הבנות נחמה", "ארוץ אליך" של שרון רוטר, "הלב" של מאיה בוסקילה ו-"אהבה קטנה" של שירי מימון, הן מהדוגמאות הבולטות של הז'אנר החדש.
בלדה לזמרת
לאסופה המכובדת הזאת של שירים וציוני דרך מצורף ספרון ארוך ומושקע הכולל את מילות השירים, תמונות וביוגרפיה מפורטת של כל אחת מהזמרות. בחירת העורכים שלאו דווקא בחרו את הלהיט המצליח ביותר שלא כל זמרת בהחלט מוסיפה ערך מוסף לאוסף וגורמת לו להתעלות מעל קטלוגו כמארז דיסקים מהודר לחג.
מדובר בחוויה מוזיקלית אמוציונאלית מאוד אך גם מרתקת מבחינה אינטלקטואלית. לאחר האזנה רצופה לאוסף "בלדה לאישה" מבינים כמה היצירה המוזיקלית הנשית בארץ היא בעלת אמירה. הזמרות שלנו הן הרבה יותר מנשים ששרות יפה, הן לוחמות קרביות אחת- אחת, מהחלוצות שבהן ועד יורשות הכתר. בעידן הדרת הנשים, בו אנשים חשוכים מסרבים לשמוע (ומנסים למנוע) שירת נשים בארצנו, טוב שקם המארז הזה מנגד – למען יראו ייראו.