הבעיה היא ששמוליק קראוס מת ממש לא מזמן. כלומר, הבעיה היא עצם מותו, אבל לענייננו, העובדה שהאירוע המצער הזה קרה רק לפני שבועיים וחצי העיבה על מופע המחווה לשיריו, "לפרוש כנפיים ולעוף". הפרחים עוד לא נבלו על הקבר, ואולי בגלל זה הקהל היה עדיין קצת נבול. לפי גילם הממוצע של הנוכחים בבית היוצר של אקו"ם בנמל תל אביב, הם אולי ציפו לגלריית אמנים ותיקה ומוכרת יותר מזו שגויסה על ידי אנשי "קול ישראל". לא אופתע אם המשתתפים הצעירים יחסית, הם אלה שיכלו להתכונן ולהגיע בזמן הקצר הזה. מגבלת הזמן גם בקעה לא פעם מהביצועים עצמם, שיצרו חשק למופע מחווה גדול ומושקע.
אוקיי. עד כאן הקטילות. מעכשיו - חצי כוס הוויסקי המלאה. כי בסך הכל מדובר ביוזמה ראויה, כמו גם כמעט 30 ההרכבים והאמנים שעלו על הבמה. חלקם הסתפקו בהדגמה של המילים והתווים, אבל היו כאלה שהצליחו ממש לשדר חלקיק מאישיותו של שמוליק קראוס, להחיות שבב מהתרבותיות הפרועה שלו, מהרגישות האלימה ומהיצריות הגועשת, שהיו נקודת המפגש בין שירי ארץ ישראל ובין הרוקנ'רול.
העומק העצוב והנוגע בקולו של קראוס הופיע כשנמרוד לב סיפר את "ספרי לי". שי נובלמן הצטייד בשלמה מזרחי האורגינלי מ"כיף התקווה הטובה" ונתן את "בלדה לעוזב קיבוץ" נאמן למקור ורענן בו זמנית. אבטיפוס ביצעו את "סוס עץ" בסבלנות ראויה ללחן אדיר כזה. האחים יהל ויהונתן דורון הטעינו את "אם" בכובד פריך ורלוונטי. סיוון טלמור ובועז בנאי הרעידו קולות ולבבות ב"בובה זהבה".
שלושה צעירים המתכנים "שלישיית יונתן קרת" ביצעו את "מה איתי" הטינאייג'רי עם גיטרה, חליל ולאוטה במין רטט לא החלטי, שהזכיר שלהיות צעיר זה מסובך בכל דור, גם עם וואטסאפ בכיס. נועה גולן-בראל המריאה עם "נתפייסה" למחוזות סול מפתיעים. אדם גורליצקי ליטף ברומנטיות את "האהבה הראשונה". אלון עדר ואביגיל רוז הפגינו ב"כמה נעים" הרמוניה קולית מושלמת שהזכירה את הצד המוסיקלי בזוגיות של קראוס ושל ג'וזי כץ.
מאיה בלזיצמן ושילה פרבר הציגו דרמה טראגית ואנרגטית ב"המקום הכי נמוך בלב", אבל צילי ינקו השליכה אלינו לב שרוט מצופה דבש ב"אלישבע מה נחמדת", ויחד עם שרון מולדאבי חיממה את הלב ב"ימי ראשית הקיץ" שגם העיר את הקהל. אליוט (שרון בן-עזר/פוליאנה פרנק) ועינב ג׳קסון-כהן היו אחראיות לאחד השיאים עם "שוב" ("חזרת פתאום") בגירסת דואט נשי מוצף געגוע וחרמנות. האייפון מתקן ל"רחמנות". צודק. מאחורי, האחים לבית קראוס מתמוגגים מהפאואר-דואו הנשי.
ערן צור נטל את "הנביא יחזקאל" העולץ וגילף ממנו דווקא אימה ופחד בעזרת קולו וגיטרת באס בלבד - חימום ראוי לביצוע שלו-עצמו ל"חייל של שוקולד" המהפנט. עמירם עיני התוודה שלא גדל כאן על קראוס כמו כולנו, וכשביצע את "זה קורה" באנגלית הבנתי פתאום את האיכויות הבינלאומיות של הלהיטים של קראוס. פשוט היה צריך מישהו שישיר אותם בלי מבטא. ובניגוד מושלם, עלה אחריו שלמה בר עם הברירה הטבעית ו"זמר נוגה" ("התשמע קולי") הכל כך שורשי.
לא הכרתי את קראוס. ראיתי אותו לפעמים יושב בדממה בקפה תמר, לסתו רוטטת, מוקף בפיליפיני ובעזרים רפואיים. אבל המבט נותר אותו מבט מפחיד ומושך, מלטף ומאיים, מבט של מהפכן שלא רואה ממטר. אם הוא היה בא לערב התרבותי והמכובד הזה, הוא בטח היה נהנה לרגע מתשומת הלב וההכרה. ואז שובר לכולם גיטרה על הראש.
>> ארצי, פוליקר, פורטיס, נינט, סובול ועוד נזכרים בשמוליק קראוס שאהבו