_c.jpg)
_c.jpg)
_c.jpg)
_a.jpg)
_a.jpg)
_a.jpg)
הזקן הלבן, השיער האסוף בקוקו, האצבעות שהתעבו אבל עדיין מהירות, הפנים שניבטו אלינו במשך שנים מהמסך, עם הבעות פנים מצחיקות, משוגעות, מאתגרות. ממרום גילו ומעמדו שלמה גרוניך הוא גיבור מוזיקה, פיאנו-הירו, ששרד את תלאות הזמן ושינויי האופנות וכשהוא עולה לבמה בזאפה הרצליה עם בסיסט (אייל מזיג), גיטריסט (עומרי אגמון) ומתופפת (קרן טפרברג) רחש של כבוד עובר בקהל ומחיאות כפיים. הנה בא המכשף ואיתו ספר התווים, ילקוט עם שירים מהטובים שנוצרו כאן, לשעה וחצי של ריגוש ושמחה, קשב והתפעלות, אהבה וכיף.
גם אנטרטיינר ופרפורמר, וקראוד פליזר
אבל התדמית של גרוניך מטעה. שלמה גרוניך הוא הרבה יותר מאמן גדול, מוזיקאי דגול, פנסתרן משובח ו"גאון מטורף". גרוניך הוא כל אלה יחד, אבל הוא גם אנטרטיינר ופרפורמר, בדרן ומופיען, שחוש ההומור שלו הוא מרכיב חשוב בהיותו אמן שלם. גרוניך, בפאזה הנוכחית שלו, הוא קראוד פליזר, אחד שרוצה מאוד שהקהל ייצא מרוצה מההופעה שלו. לכן הוא מפנק בלהיטים, לכן הוא משתעשע ומשחק משחקים על קטעים כמו "GO!". לכן הוא מאפשר לאגמון ולמזיג לתת פרודיה קורעת בהדרן על "שיר המסע" שלו עם מקהלת שבא. לכן הוא פותח את מחרוזת שירי "זהו זה" ("אין לי מקצוע", "הגליל", "קואינהנהנה", "הנה משהו משתנה", "אמא שלי תמיד רצתה שהבן שלה יהיה בטלוויזיה") במיני-מערכון עם הנגנים, כשאחד בתפקיד האמא והשני בתפקיד האבא.
במשך שנים נחשב גרוניך ל"עוף מוזר" במוזיקה הישראלית, אבל מי שאוהב אותו באמת, את השירים היפים, הלחנים הקצ'יים, הפרצופים המוטרפים והתזזית הגרוניכית המפורסמת - ידע ש"שלוימה" הוא אולי אמן רציני ועמוק, אבל גם נער שובב שנמצא שם קודם כל כדי שיאהבו אותו. כדי שיעריצו את הכישרון האדיר שלו כשהוא עף על האוקטבות בזריזות של שד על ספידים, אבל גם כדי שירצו לקבל את החום שמתפרץ ממנו החוצה כשהוא תופס סולם ודופק עליו סלסול.
אצל גרוניך אמנות מתנגשת עם בידור וכולם מרוויחים
גרוניך הוא מאותם אמנים ורסטיליים שהרוויחו בגדול מהעידן המודרני שבו אמנות מתנגשת עם בידור ומכך שהתרבות הישראלית היא מיקס של זרמים והשפעות. בידורית הוא קרוב יותר לדני סנדרסון מאשר לידידו מתי כספי. מוזיקלית הוא קלאסי, הוא ג'אזי ("לונה פארק"), הוא רוקנ'רול, הוא פיוז'ן ("סימפטיה"), הוא מוזיקת עולם - דרום אמריקנית ("שום מקום") וכמובן אתיופית. הוא מיינסטרים איכותי ("נואיבה", "בואי ילדה"), הוא פופ-קיטש ("בוחר בחיים"), הוא האבא של האוונגרד בארץ ("אל נא תלך"), וה"רוזה מרציפן" שלו, בגרסתו העכשווית, הוא לא רק אחד משיאי המופע הזה, אלא אחד מקטעי הרוק הטובים שנוגנו כאן לאחרונה.
ואחרי השיא הזה עולה לבמה שמוליק נויפלד עם אקורדיון וגרוניך מתחיל לשיר את "אף אחת", והפתיחה שלו מקדמת את פניה של הדיווה, מירי מסיקה, ששרה איתו את אחד השירים היפים שלה. גרוניך התמחה במשך שנים עם שיתופי פעולה עם אמנים - התמה המרכזית של סיבוב ההופעות הנוכחי שלו - והחיבור שלו עם מסיקה הוא פתאום טבעי. "עשית לי אודישן פעם לאיזה מחזמר, שרתי בערבית שני משפטים ואמרת לי 'בסדר בסדר שמעתי'", מזכירה לו מסיקה. "ואני אמרתי 'מה, האשכנזי הזה פוסל אותי מלשיר שיר בערבית אחרי שתי שורות?!. רק כשאמרו לי שהתקבלתי הבנתי שאחרי שתי שורות שהוא שמע הוא פשוט העביר אותי ולכן אמר לי 'בסדר בסדר'".
הקסם הגדול של המפגש מגיע ב"ציור"
את "הזמן עובר" של גרוניך מסיקה מתחילה נמוך, בלוזית, אבל בלוז צח וזך, שרה נפלא כהרגלה. גרוניך תומך, בפסנתר, בקולות, בשירה. מסיקה כמו לוקחת ממנו את השיר אליה, נפתחת, גרנדיוזית, והסיום משלים נאמבר חזק.
_c.jpg "שלמה גרוניך הופעה (צילום: נועה מגר)")
הקסם הגדול של המפגש ביניהם מגיע ב"ציור", הקלאסיקה שבקלאסיקה. הם שרים יחד, קול עם קול, כשגרוניך מוביל ומסיקה איתו, זורמת עם הקלילות האלטרנטיבית שלו, משלימה אותו, נותנת קונטרה. בחלק השני של השיר גרוניך נותן זעקה מוכרת, ומסיקה מחזירה לו - פותחת פה גדול ותופסת מהאוול מגן עדן על רקע סולו גיטרה של אגמון, בדרך לביצוע נדיר ביופיו, בחיבור בין הקלאסיות שלה לטירוף והשעשוע שלו.
דרוש: אוסף עם מיטב האירוחים מהסיבוב הנוכחי
את מצוקת הדיור שלה בתל אביב מסיקה פותרת בביצוע ל"אישה ואבטיח", שגרוניך הלחין במקור לחווה אלברשטיין בתחילת הסבנטיז. "עולה באוב", קורא לזה גרוניך. מסיקה, בהומור אופייני, עושה מטעמים מפזמון הילדים הנחמד הזה, שמבוסס על "Always On The Bright Side Of Life". גרוניך עושה קולות של דלתות וחתולים, האצבעות שלו מרקדות על הפסנתר ושניהם, כך עושה רושם, נהנים מאוד.
בסיום החלק השני של סדרת המופעים הזו, בה הוא מארח את מיטב האמנים בארץ, שלמה גרוניך צריך לשאוף להוציא אלבום אוסף שירכז את מיטב הביצועים מאותן הופעות (שכולי תקווה שהן הוקלטו). זו תהיה בוודאי מתנה יפה לכל מי שאוהב את האמן המיוחד הזה, שמזלנו שנתברכנו בו, בשפה שלנו, במקום הזה.
