המהדורה החדשה, הכפולה, של האלבום "Nevermind" של להקת נירוונה מוכיחה סופית שמדובר באלבום הרוק הגדול בכל הזמנים. על האלבום עצמו, שמככב בדיסק הראשון כבר נאמר הכל, הוא מופתי. אבל מה שעושה אותו מופתי אף יותר הם הבי-סיידס שמופיעים בהמשך הדיסק הראשון, אחרי שמסתיים האלבום במלואו. חבילה כזו של זעם רועש, חופשי, פרוע, איכותי, מתפרץ ונושך נדיר למצוא. אותם שירים, כמו "Aneurysm" ו"Even In His Youth" (הבי סיידים של "Smells Like Teen Spirit") ו-"Curmudgeon" (הבי סייד של "לית'יום") נשמעים אומנם "גראז'יים", כמובן שלא מופקים בהפקת הבית מרקחת של האלבום הרשמי, אבל הם נפלאים בשאונם, קשים ומעוררי חלחלה, תיעוד של התיעוב הטהור שחש קורט קוביין כלפי העולם ועצמו, צורח את עצמו עד אינסוף כשהגיטרה שלו מנסרת את המוח וחטיבת הקצב הבאמת קטלנית שאיתו מרעידה את הבטן.
פנטזיה על ללכת לאותו בית ספר אליו הלך קוביין
גם בין הביצועים החיים שבהמשך הדיסק יש כמה פנינים. "D-7" מהבי.בי.סי הוא רק המתאבן לשלושה מההופעה ב"פאראמונט" שבסיאטל ב-31 באוקטובר 91' כשהכלים עוד מכוונים רגיל ולא חצי טון למטה: "Been A Son", שנולד עוד בימי "Bleach" הבוסרי; "Sliver" עם המלודיה המצוינת, שיצא בסינגל ב-90' ונשמע כאילו לא קוביין שר בו את הבית הראשון; ו"Drain You" האל-מותי. גם שני הביצועים מ"דל מאר" קליפורניה ב-28 בדצמבר 91' שווים: "Polly" העצוב והחזק ו-"School" המעולה, שכיכב באלבום "Bleach" עצמו וגורם לתחושה אמביוולנטית - געגועים לימיך בתיכון, ופנטזיה על ללכת לאותו בית ספר אליו הלך קוביין, אולי אפילו לשבת לידו בכיתה, אולי להיות הראשון בעולם שמראיין אותו, לעיתון בית הספר, רגע לפני שהוא בורח משם לעולם שכולו מהפכה.
במעבר בין שני הדיסקים מעניקה הצצה בחוברת התמונות מעניקה תחושה מיוחדת של ניגוד חזק. חוץ מסשן הצילומים הפסטורלי בבריכה, שמראה כיצד צולמה העטיפה המפורסמת עם התינוק, ואת קוביין, נובוסליק וגרוהל משכשכים בעצמם במים, עם ובלי כלי נגינה, מחייכים מאוזן לאוזן (כנראה שהסמים היו טובים באותו בוקר), בשאר התמונות, הגדולות, היפהפיות, אלה שלושה גיבורי רוק, יפי תואר, חייכנים, כמעט מלאכיים, ובראשם מלאך המלאכים, משיח, בלונדיני, תכול עיניים, פרצוף תינוק, כמעט קורן מאושר. הניגוד החריף בין התמונות הפסטורליות, הזורחות, לבין המוזיקה הזועמת שבפנים, מונעת מרגשות כה דוקרניים, בוערת, משתוללת, מתפרצת מאחורי ההפקה המטופחת של האלבום המקורי אל הזיעה של הבמות, הזוהמה של חדרי החזרות והטירוף של הסמים - הניגוד הזה שינה את העולם, את עולמך.
הדיסק השני הוא הסוכרייה האמיתית
אבל הדיסק השני הוא הסוכרייה האמיתית של ההוצאה המחודשת. בתחילתו, ותחת הכותרת "The Smart Studio Sessions" מופיעות גרסאות אלטרנטיביות ללהיטים כמו "In Bloom" (סאונד נפוח משובח, למי שאוהב את הגראנג' שלו בגרסת ג'מבו), Lithium" שנשמע "פרווה" בבתים אבל בשרני בפזמונים (שקט-רועש-שקט לפי הספר), "Breed" שעוד נקרא כאן "Immodium" (קוביין שר בדיוק בצליל של הגיטרה המדוסטרשת), "Polly" שתמיד גורם לך להזיל משהו, ו-"Pay To Play" שהוא הגרסה המוקדמת ל"Stay Away", עם מילים שונות. תענוג.
אחריהם באים הבונבונים: "Here She Comes Now", הקאבר לוולווט אנדרגראונד מתוך הסינגל המשותף עם המלווינס (שעשו את "Venus In Furs"), שמתחיל עדין ורך ולאט לאט מקבל התצורה הגראנג'ית המחוספסת, הכה קוביינית. שני האאוט-טייקים שאחריו מראים עד כמה הם היו מגוונים. "Dive", שהוא עדיין גראנג' מעולה, הולך לכיוון יותר מטאליסטי, כאילו נירוונה עושים מחווה לאוזי אוסבורן. "Sappy" הוא שיר קודר יותר, עם ריף מצוין, שפשוט גורם לך להיות עצוב ונפעם, אבל גם הוא לא היה מספיק מעולה כדי להיכלל ב"Nevermind" החד פעמי.
"Smells Like Teen Spirit" בהקלטה גרועה במיוחד
החלק השני של הדיסק הראשון נקרא "The Boombox Rehearsals" ומיועד למכורים כבדים שנהנים לשמוע הקלטה גרועה במיוחד, חורקת ולעיתים קשה להאזנה - אבל של "Smells Like Teen Spirit"! שיר כל כך טוב שמרוב שחיקה שוכחים כמה הוא ענק. אחריו מגיע "Verse Chorus Verse", שנשמע כמו בסיס לשיר שלא יצא מעולם. "Territorial Pissings" נשמע כואב בגרסת חדר החזרות יותר מאי פעם. מדהים כמה בן אדם אחד יכול לצרוח רצוף.
ההקלטה של "Lounge Act" גרועה במיוחד אבל משמרת את הקסם. "Come As You Are" נשמע כאן מרגש - זה שיר שלא משנה על מה ינגנו אותו, גם על מסרק, והוא עדיין יהיה מהגדולים בתולדות הז'אנר. התחושה כאן היא שאתה יושב אי שם בחדר חזרות בסיאטל ויכול ללגום את המוזיקה הישר מכפות הידיים של השלושה (ובטח ללגום בדרך עוד כמה דברים). "Old Age", שהוקלט במאי 91', לא נכלל באלבום וכבר יצא באוסף אחר של הלהקה מופיע כאן בגרסת חזרה דפוקה אבל ממכרת. "Something In The Way" נשמע כאן הזוי וחנוק מתמיד, מסומם אפילו, אבל חוזרת האנרגיה עם "On A Plain" ואתה מבין שאהבת את נירוונה, אוהב אותם עכשיו ותאהב אותם לנצח בגלל שכמו ספורטאים מצטיינים שזכו במדליות נחשקות ולקחו אליפיות היסטוריות, הם עשו את כל מה שתמיד חלמת לעשות, ולעולם לא תעשה. להתאבד למשל.
צמד ביצועים מדהימים ב-BBC
המסע של הדיסק הכפול הזה מסתיים בשני ביצועים שהם בית ספר לרוק, מהקלטות שהתקיימו באולפני הבי.בי.סי בלונדון, אנגליה. "Drain You" מהתוכנית של ג'ון פיל ב-3 בספטמבר 1991 הוא ארוך מהרגיל וכולל קטע נגינה באמצעיתו - מאלף. לעומתו הגרסה הרועשת של "Something In The Way" מהתוכנית של מארק גודייר ב-9 בנובמבר 91' היא קטע מעלף. לא יאמן כמה רוק יכול להיות סוחט מבחינה רגשית.
יש ל"Nevermind" גם מהדורת דה לוקס מרובעת עם די.וי.די מההופעה ב"פאראמונט" (מדהים כמה אפשר לנפח אלבום בודד, גדול ככל שיהיה) אבל אם לא בא לכם להשתגע ואם אין לכם קעקוע של קוביין על היד - המהדורה הכפולה בהחלט מספיקה. היא תזכיר לכם, אם שכחתם, כמה האלבום הזה, כמו קורט, נשאר צעיר לנצח.
Breed ו-Sliver בהופעה ב"פאראמונט", מתוך ה-DVD
"Territorial Pissings" בהופעה ב"פאראמונט", מתוך ה-DVD