מקטע הפתיחה האינסטרומנטלי ברור לי ולקהל האלפים שגדש את גני התערוכה שמארק רונסון לוקח אותנו למסע לאייטיז הקסומים. מעיצוב הבמה, כלי הנגינה, התופים הדיגיטליים ועד התלבושות התקופתיות משהו וכמובן בוי ג'ורג' שעלה מהאוב - ומה רע? האמת, נהדר. בשיר השני, Lose it, דואט בין שירת הנונשלאנט של רונסון והראפ של קורט האנט, ממלא מקומו של גוסטפייס קילהא, הקהל כבר אוכל לו מכף היד. הביצוע מדויק ומושלם, כמעט בדיוק כמו באלבום. ממפיק מיומן כמו רונסון אי אפשר לצפות לפחות.
קליימקסון ב-"Oh My God"
בשיר הרביעי האולם הופך למסיבת ריקודים המונית: ידיים באוויר ואיברי גוף נעים לכל עבר - המסיבה הכי טובה בעיר כבר אמרנו? סוג של קליימקסון נרשם ב-Oh My God, שמוכר למעריצי רונסון בביצוע לילי אלן והערב מחליפה אותה במיומנות רוז אלון דוגאל, חברת הלהקה שגם שרה באלבום האחרון. דוגל אמנם שרה ומתנועעת מצוין אבל כשהיא מגיעה בהמשך ל-Stop me, הקאבר לקאבר פשוט נשמע חיוור ללא שירתו של דניאל מריוות'ר הנעדר, או לפחות מוריסי המקורי. חבל.
בהמשך מגיע Just, עוד להיט גדול מהאלבום Versions, הפעם בביצוע אלכס גרינוולד המצוין. השיר מתקבל על ידי ועל יד הקהל כולו בשמחה רבה, אבל אישית חשתי מעט החמצה בכל פעם שהפזמון מגיע לנקודת השיא ודיסטורשן אין בנמצא. במוחי דמיינתי את הגיטרות של רדיוהד ואת שירתו המעט יותר אגרסיבית של טום יורק. גרינוולד ממשיך ללהיטו היחיד והגדול California (אות הפתיחה לסדרה O.C), שבוצע במקור ע"י להקתו פאנטום פלאנט שאיננה עוד עימנו. הקהל פרגן מאוד לשיר ולביצוע. גרינוולד (כנראה עוד יהודי טוב) הרגיש ממש בבית.
רונסון עובר לעמדת הדיג'יי
באמצע המופע מתרוקנת לפתע הבמה ורונסון נותר לבדו עם עמדת דיג'יי במכרז. זאת היא היישות השנייה שלו והוא התפרסם לא מעט בזכות הסטים המצוינים שניגן במסיבות של גדולי הסלבס וגם פה בארץ לפני כמה חודשים. הקהל נכנס למוד מסיבה ואני קצת מתקשה למצוא את עצמי בתוך כל זה. כשהוא מבקר בלהיט ענק של דפש מוד - Just Can't Get Enough, אני מרגיש דה ז'וו לערבי דיסקו בבית הספר. איפה הפונץ'? על הלפטופ של מארק רונסון מודבקת בגאווה מדבקה של דוראן דוראן, להם הפיק לאחרונה אלבום לגמרי לא רע - מחווה לאלילי נעוריו. בשיר Record Collection חיכינו וחיכינו, אך מי לא בא? סיימון לה בון (ששר את השיר באלבום). באסה קטנה.
האורח שרוב הקהל חיכה לו בסבלנות רבה היה סולן של להקה אחרת מאותה התקופה - קאלצ'ר קלאב ("מועדון תרבות" - בעגת שוש עטרי המנוחה) - בוי ג'ורג'. "שרק לא יקבל אובר דוז במלון", התפללתי בשקט. ג'ורג' עולה לבמה וזוכה לקבלת פנים השמורה למלכים או לכוכבי עבר אהובים במיוחד. חבוש במגבעת כחולה-סגולה בזווית אופנתית הוא מבצע את השיר שרונסון כתב במיוחד עבורו - Somebody to love Me לקול תשואות הקהל. אחרי שהוא מודה לקהל ולרונסון שהביאו עד הלום מהפנסיה מבצע בוי ג'ורג' את להיטו הוותיק Do You Realy Want to Hurt Me ולמרות העובדה שנותרה לו רק שארית זעירה מקולו, קשה היה שלא להתרגש.
מחווה מתבקשת לאיימי ווינהאוס
לקראת הסוף מעניק מארק רונסון את המחווה הצפויה והמתבקשת לאיימי וויינהאוס המנוחה. "אני חייב את ההצלחה שלי לכישרון הענק של איימי", הוא מסביר בענווה, "אם אתם אוהבים אותה תנו לי לשמוע את זה". הקהל לא מכזיב. הוא מזמין לבמה את צ'ארלי וולר מהלהקה ראמבל סטריפס (אותה הפיק רונסון) שמבצע קאבר מצוין ל-Back to Black הנהדר של וויינהאוס. וולר לוקח את השיר לכיוון רוקי (רונסון מגלה כי איימי מאוד התלהבה מהקאבר הזה, בזמנו).
את המחווה נועל קאבר לקאבר של וויינהאוס לשיר Valerie בביצוע קייל פאלקונר מ"The View". הקהל קופץ באוויר כאילו השעה לא אחרי אחת בלילה. האם מופע מחווה שלם לאיימי וויינהאוס הוא הפרויקט הבא של רונסון? אולי אחרי שישלים את הפקת הקלטותיה האחרונות בהחלט (בינתיים). השיר האחרון בהדרן הוא "Bang Bang", סיומת ראויה למופע הנהדר הזה.
נתן את הנשמה על הבמה עם נבחרת מתוגברת
לאורך כל המופע משמש מארק רונסון כמאסטרו הבלתי מעורער של הערב. הוא ממוקם במרכז מאחור ומדלג בין גיטרות, קלידים, פרקשן ושירה מדי פעם. ברור לכולם שהוא אמנם לא ניצב בחזית ליד המיקרופון, אבל הערב כולו שלו. הוא נרגש עד מאוד ולא מנסה להסתיר זאת. המופע האחרון של סיבוב ההופעות וכפי שהוא מודה, זהו הקהל הגדול ביותר שבא לראות אותו במיוחד. לטובתו של רונסון ניתן להגיד שהוא נתן את הנשמה על הבמה והביא נבחרת מתוגברת כדי לתת לנו את השואו המיטבי. אחרי ההדרן הקהל הולך הביתה ונראה כמוקסם ממיסטר רונסון, שמודה למעריצים שוב ושוב ונראה כי מוקסם לא פחות מהם.
המופע של מארק רונסון הוא עניין מתוזמן ומתוכנן, לעיתים מרגיש מעט מתוכנת, כולל הפוזות שלו עם הגיטרות והמפגשים "הלוהטים" בין הזמרות וחברי הלהקה. ברגעים מסוימים זה הרגיש כמו הפקת ברודוויי מושקעת למדי. הרגש הגיע בשני רגעים בלבד - המחווה לאיימי וויינהאוס ועלייתו לבמה של בוי ג'ורג', שעצם הבאתו לארץ עם הלהקה היה בעיני סוג של מצווה. אבל השאלה היא האם האלפים שגדשו את האולם אתמול באו לחפש רגש או ריגוש? כנראה שבאו בעיקר ליהנות..