נפתח בוידוי. אני מכיר את מיוז עוד מההתחלה. מהרגע הראשון התחברתי למלנכוליה הכועסת שמתיו בלאמי והחברים הנפיקו. ואולי בגלל זה גם קשה לי עם שינויים. אבל לפני שנגיע למיני-מהפכה הסגנונית שמיוז עשו באלבום הזה, אני רוצה לגעת במילים. כמו בכל האלבומים של מיוז, הנושאים הם אותם נושאים. קונספירציה ואפוקליפסה. אבל האלבום הזה, או לפחות רובו, מספר סיפור. סיפורה של מחתרת, שמנסה להיאבק ביישות דיקטטורית גדולה ומרושעת שנחשפת בשיר הרביעי - ארצות הברית של אירופה-אסיה. זה יכול להישמע כמו פנטזיה נחמדה, אבל צריך להכיר את הרקע.
כל הנושא של העמקת האיחוד בין מדינות אירופה, שמתקבל בברכה בשאר היבשת, מעורר דיון נוקב בבריטניה. דיוויד קמרון, המועמד המוביל לראשות הממשלה, קורא להגביל את סמכויות האיחוד ולהפוך אותו לגוף כלכלי, כדי "לשמר את הייחוד של כל אחד מעמי אירופה". הסיפור האפוקליפטי של מיוז, נשמע כאילו יצא מפיו. "Why split these states, there can only be one" , שר בלאמי, וממשיך בתיאור הישות הנוראה, בה כולם זהים ולאיש אין את הזכות למחשבה חופשית. זה מריח כמו אלבום מחאה, ואם אני צודק, זו הפעם הראשונה שאני שומע אלבום מחאה ימני-שמרני של להקה בסדר גודל כזה. מעניין.
כובשי מצעדים לצד שירי פופ סתמיים
נחזור למוזיקה. האלבום הזה מאוד מנסה להיות הרבה דברים, אבל לא תמיד מצליח. מיוז מנסה להעמיק את ההשפעות הקלאסיות על המוזיקה שלה ובו בזמן להרגיע את הגיטרות ולפזול לפופ. אולי זו המחלה של אלבומים כאלה, שמספרים סיפור. בגלל המונוטוניות של הליריקה מחפשים גיוון במוזיקה. או שאני סתם הוזה.
בשורה התחתונה, יצא כאן שעטנז. לצד שירים קליטים וכובשי מצעדים כמו "Uprising" ויצירות עוצמתיות כמו "Unnatural Selection", יש שירי פופ סתמיים כמו "I Belong To You" ומחדלים היסטוריים כמו "Undisclosed Desires".
"Uprising", שפתח את האלבום ובצדק נבחר להיות הסינגל הראשון שיוצא לרדיו, הוא מאוד מיוזי מצד אחד וקליט מאוד מצד שני, אבל עם פזילה לכיוון האייטיז. כבר כאן מחלחלת הבשורה שבאלבום הזה הקלידים יהיו משמעותיים יותר והגיטרה תידחק קצת הצידה.
שיר הנושא "Resistance" העמיק את השבר. השיר נפתח בקטע של קלידים ותופים שנשמע כאילו נלקח מאיזה להיט ניינטיז אלקטרוני א-לה רוברט מיילס. בפזמון קרה אסון גדול עוד יותר, שמישהו התחיל לשיר יחד עם בלאמי. מיוז זה מתיו בלאמי. לא יכול להיות קול אחר ללהקה הזו. זה כמו פרל ג'אם בלי אדי ודר. לקראת סוף השיר קיבלנו כמה רגעי נחת מהגיטרה שהזכירו לנו שאלה עדיין מיוז. מגמת שיפור? עוד לא.
"Undisclosed Desires" הוא פשוט אסון
"Undisclosed Desires" שמגיע אחריו הוא פשוט אסון. לא משנה כמה ביצים יש לך וכמה אתה רוצה להראות שאתה ידוע לעשות משהו אחר, לשיר כזה אסור היה לצאת לאוויר העולם. מכונת תופים, בלי גיטרות בכלל. זה אומנם נותן לקול של בלאמי נופך חדש לגמרי, אבל לא בטוח שאחד חיובי. בשיר הזה מיוז מנסים אולי להישמע כמו דפש מוד, אבל יוצא להם היי פייב.
כשכבר חשבתי להתייאש הגיע "United States of Eurasia". שיר רגשי, כמו שמיוז יודעים הכי טוב, הקלידים בטון קצת מזרחי נותנים כאן גוון יפה מאוד, וחוזרים למקומם הטבעי - בו הם מלווים את הגיטרה ולא להיפך. מדובר בשיר מאוד עשיר. עם קלידים, פסנתר, כלי מיתר ומקהלה שמזכירה קצת בסגנון את "Bohemian Rhapsody". צמוד לשיר הזה קטע פסנתר של שתי דקות מתוך נוקטורנו באי מז'ור. מעניין, אמיץ, אבל קצת ארוך ומייגע. למנה חמישית קיבלנו את "Guiding Light", בלדה מתוקה-מרירה, בדיוק כמו שמיוז יודעים לחבר. קצת מתוקה מדי ולא מרירה מספיק לעניות דעתי, אבל זה עניין של טעם.
"Unnatural Selection" היה ההפתעה הנעימה באלבום
"Unnatural Selection" היה ההפתעה הנעימה של האלבום. שיר שנפתח בצלילי עוגב, שנעלמים מהר מאוד לטובת ריפים כועסים וכה אופייניים ושירה מעורבלת, מעדות הטרנט רזנור. בהמשך מגיע קטע של שתיים וחצי דקות של כמעט-סטונר. סטונר!!! ריפים איטיים וארוכים, תיפוף כמעט לא מורגש ויללות כאב, כל זה רק כדי לחזור לסיבוב נוסף של בלגאן. בסך הכל מדובר ביצירת מופת מיוזית של 7 דקות. אין מה לעשות, הם הכי טובים כשהם כועסים.
גם "MK Ultra" הוא יצירה מיוזית מאוד אופיינית. שיר רוק טוב, כועס במידה ובכייני במידה. לא משהו מיוחד לכתוב עליו הביתה. "I Belong to you" שבא אחריו הוא עוד שיר פופי ולא מיוזי בכלל, אבל הרבה פחות נורא ממה שהם ניגנו בהתחלה.
לסיום קיבלנו סימפוניה בשלושה חלקים. החלק הראשון משופע בעיקר בכלי מיתר עם נגיעות של קרן יער, בעוד השניים האחרים מתמקדים בפסנתר. הרבה מוזיקה, מעט שירה. קטע עשיר בצלילים, וניסיון מאוד מעניין של מיוז לעשות משהו אחר, שווה את 13 הדקות.
הרוק של מיוז לא מדבר עם המיינסטרים, אלא קורא למיינסטרים לדבר איתו
"Resistance" הוא אלבום מעורר מחשבה. מצד אחד, מיוז תמיד נתנה רוק כועס, מלנכולי ולא מתפשר, שלא מדבר עם המיינסטרים, אלא קורא למיינסטרים לדבר איתו. כאן יש מצד אחד ניסיונות לפנות לקו פופולרי יותר, ומצד שני, סימפוניה של 13 דקות ושבע דקות של כסאח שכמותו עוד לא שמענו מהם לפני כן.
מה שבטוח, עד האלבום הבא הם צריכים להחליט. הלהקה שהיה לה תמיד קו מוזיקלי כל כך מוגדר, הוציאה אלבום מאוד מפוזר. מי שיכיר אותם דרכו לא ממש יידע להגיד מי הם ומה בדיוק הם רוצים מאיתנו. מיוז תמיד היו אקספרימנטליים, אבל יכול להיות שכאן הם לקחו את זה צעד אחד רחוק מדי. ויכול להיות שאני זה שצריך להתרגל.