בוקשטיין בלוז: אניה בוקשטיין שרה אהבה, תאווה ועלייה

כבר 19 שנים שאניה בוקשטיין היא אחת השחקניות המוערכות בארץ וגם אחת הנשים היפות והאלגנטיות. איפשהו ברזומה שלה גם כתוב שהיא שירתה כסולנית להקת חיל-האוויר, לפני כמה שנים היא שרה קאברים ל"כוורת" ולאחרונה גם לאיימי וווינהאוס ולגלי עטרי, אבל מי שיער שבגיל 31 תפרוץ ממנה זמרת בלוז, שמתיישבת בנוחות על משבצת פנויה בפופ המקומי. בשנים האחרונות צמחו ופרצו כאן לא מעט זמרות ויוצרות מוכשרות שתפסו נפח בז'אנרים מגוונים, ובכל זאת, ולמרות הנוכחות הכובשת של מארינה מקסימיליאן-קרני בעולם הזה - יש עדיין מקום לבלוזרית לבנה, מאופקת למחצה, אמנית עם קלאסה, שבאה מהפסנתר (בוקשטיין לומדת מגיל 5), ויש לה מה לספר על עצמה מבלי ליפול למלכודות של קיטש, בנאליה או זילות.

במופע ההשקה שלה התגלתה אניה בוקשטיין כתשובה הרוסית-לבנה לאסתר רדאות והקרולינות למיניהן. הבלוז-סול-ג'אז שלה הוא כוס ווייט-ראשן בין כוסות של בורבן בחצות על הבר בפינת הרחוב. הוא חי ונשמע נהדר בחלל המרתפי הלא גדול של "הבימה 4", ומתעלה באמת כשהוא חורג אל מעבר לגבולותיו. הטריו של בוקשטיין - היא בפסנתר עם יכולות נגינה מפתיעות, אדם בן-עזרא (בס, קונטרבס, קלרינט) וגדי פטר (תופים, גיטרה, בס), בצירוף כמה קטעי ליווי מוקלטים, בהפקתה המוזיקלית של תום דרום המוכשרת - עושה נפלאות בשירי האלבום שלה, ונשמע עשיר ונעים, גם בגבולות המינימליזם שלו, כאילו לא צריך שום דבר בעולם הזה חוץ מאת הקול של בוקשטיין, פסנתר, תופים וקונטרבס, על רקע התאורה הנאה בצורת פרפר גדול, שעיצב שי שטרקר.

אף אחד


אדם בתוך עצמו

המופע של בוקשטיין לא היה ארוך, ובכל זאת נחלק לשניים. בחלק הראשון היא נתנה סדרת בלוזים מגוונים. בחלק השני היא חזרה לבלוז מתוך הפסנתר, ושרה בעיקר על החיים שלה, עם בלדות שסיפרו את סיפור עלייתה ארצה מרוסיה בגיל 8, הקליטה הקשה בארץ. הסיפור האישי של בוקשטיין דרך שירים כמו "פרפר לבן", "אמא הודיעה" ו"שבע דקות", בצירוף שיר בשפת אמה - היה מרגש יותר מאשר שירי האהבה-אכזבה שלה. וכשהיא סיפרה על הסרט הלבן הגדול ששמים בשיער לילדות שהולכות לכיתה א', תוך כדי שהיא שולפת אותו מבין שערותיה - התקבלה התחושה ש"הבימה" חזרה לערב אחד למוסקבה.

הכל לכאורה עובד טוב אצל אניה בוקשטיין - הטקסטים טובים, הלחנים יפים, היא שרה נכון וטוב ורוב הזמן מדויק, ונוצרת תחושה של משהו שלם, יפה ומוקפד. אבל יהיו כאלה שיגידו שהקול שלה, לכשעצמו, לא מספיק מרגש, ושנושבת ממנה רוח קרירה מדי, אולי "רוסית" מדי. אלא שזה לא בהכרח נכון. בוקשטיין נוגעת במאזין חזק ב"יום אחד", ולא פחות מכך ב"אמא הודיעה" - שיר ההגירה והעלייה לארץ מהמרגשים שנכתבו כאן.

Fever

יום אחד

את המופע היא פותחת עם "אף אחד", הסינגל השני מתוך האלבום, שיר שמדבר על התמודדות שלה עם עצמה ("אף אחד לא מעניש אותי יותר חמור ממני"). היא מתחילה אותו רק עם פסנתר ותוך רגע משיגה אפקט של גרוב. אחריו מגיע שיר האהבה "ילד", בבלוז רגוע יותר. כמו כל בלוזרית גם בוקשטיין שרה סטנדרטים של אחרים. הביצוע שלה ל"אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך הוא נחמד ונעים, אבל לא יותר מזה.

אחריו מגיע רגע ה-TMI של הערב: בוקשטיין מספרת על איך כשהיתה נערה לא מפותחת עשתה פיפי מבלי להוריד את המכנסיים, בקומזיץ של החבר׳ה מתיכון תלמה ילין. למה היא משתפת אותנו בסיפור? אולי זה נראה לה מגניב. ואז היא שרה שיר בלוז חשקני על גבר שמאחר לה למיטה. האמת שיש לה את יכולת הפיתוי, את היופי החיצוני הדרוש ואת הכישרון להפוך אותם לבלוז מידתי - עמוק מספיק ולא צעקני מדי. עוקב אחריו קאבר ל-"Fever", הבלוז-ג'אז הקלאסי משנות ה-50', שבוצע על ידי פגי לי, אלביס, פיצ'ג'רלד, ריי צ'ארלס, ננסי סינטרה ומי לא. עכשיו מגיע תורה של בוקשטיין והיא מעניקה לו את הפרשנות הסקסית שלה.

שיר ברוסית


My Favorite Things

כמו כל בלוזיסטית יש לבוקשטיין שירים נשיים שמדברים על מאבקי כוח בין המינים מול גברים בעלי אגו מפותח מדי. זה קורה ב"אנשי האגו הגדול", ש"רומסים ומחייכים חיוכים מנומסים״, ומה שהיא רוצה זה ירייה אחת באקדח משלה, כי זה כל מה שצריך ובסוף הנאמבר העירני גדי פטר נותן אפקט של חצוצרה עם צפצפה קטנה. חביב. לפני ״יום אחד״ מספרת בוקשטיין שכבת יחידה המציאה שאמא שלה בהריון והפיצה את הסיפור הזה בבית הספר ועד לראיון לעיתון. "אח כבר לא יהיה לי, אבל אולי ילד", הוא אומרת בעיניים נוצצות ומבצעת את אחד השירים היותר מרגשים שלה.

אחרי קטע אינסטרומנטאלי קצר נפתח החלק השני של המופע בשיר ברוסית, קטן וחמוד, שאולי יום אחד עוד יושמע כאן ברדיו. אחריו מגיע "פרפר לבן", שיר געגועים לאהוב או לקרוב משפחה ממנו נפרדה, בלדה דרמטית שמגיעה לשיא רגשי. בוקשטיין מבצעת אותו כמעט עם דמעות בעיניים ונותנת את התחושה שמדובר בשיר חשוב בפסיפס הפרטי שלה. בסיום השיר הקהל מריע ומעודד אותה להמשיך.

"אמא הודיעה", השיר הבולט והחשוב בפרויקט הזה של בוקשטיין, מתחיל כבלדה ומתגבר באמצע לבלוז בקצב-ביניים. הטקסט מספר על העליה לארץ כילדה, הפרידה מהבית במוסקבה עם "נגעתי לאמא בפנים - לוודא שהיא זאת היא, ומה יהיה עכשיו.. משכתי לאבא בזקן לראות שגם לו כואב". בהמשך הנאמבר מגיע קטע מתפרץ עם השורה ״שלום לעולם החדש!״ שבוקשטיין, בן-עזרא ופטר שרים בעוצמה, ומבלוז של מועדון לילה השיר הופך לקטעון ממחזמר על ילדה קטנה שמהגרת לארץ רחוקה.

תהליך הקליטה בארץ היה מורכב. בוקשטיין מספרת שרצו לשנות לה את השם ל"חן", שם שרוסים מתקשים להגות. "היה חם, הייתי לבושה בבגדים מרוסיה וקראו לי 'Hen' היא אומרת לקהל, ואחר כך שרה את ״שבע דקות״, שוב בלוז עם גרוב ג׳אזי וקצב סוחף, עם מילים על קשיי הקליטה שעברה בבית ספר: ״הערב הזה הוא בשבילי - שבע דקות בגן עדן שלי״. גם כאן הנאמבר גדל ממועדון לתחושה של במה גדולה יותר, עם פסנתר, תופים ובס ושירה חזקה שמובילים לבסוף לרוקנ'רול סיקסטיזי נהדר, בעוד אחד משיאי הערב.

להדרנים היא חוזרת עם "חלום", קטע פסנתר קלאסי קצר, נעים ואלגנטי מאת המלחין רוברט שומאן. בסיומו היא מספרת על המורה לפסנתר מגיל 5 שנמצאת בקהל, ואז עוברת ל"My Favorite Things" - "אלה דברים שעלי אהובים" - מ"צלילי המוזיקה", זוכה למחיאות כפיים סוערות ומתרגשת עד דמעות. היא מסיימת עם שיר האהבה "איך זה?". האמת? זה לא רע בכלל, אבל בוקשטיין עוד צריכה להשתפשף כדי לצבור ביטחון ולהוציא מעצמה עוד, כי הפוטנציאל לתת מופע כובש באמת, קיים אצלה.

• אניה בוקשטיין
• תום דרום