במשך שנים חשבתי שצריך לפרוש בשיא מהחיים המוזיקליים, ושהיוצא מהכלל הזה הוא שלמה ארצי. אבל אמש בהיכל נוקיה הוכיחו קלאוס מיינה וחבריו "העקרבים" ששיא של להקת רוק כבד יכול להימשך במשך שנים ושיש אנשים שאסור להם לפרוש עד שלא יחברו להם קטטר ואז כבר באמת שלא תיוותר כל ברירה (כי קצת קשה לקפוץ על הבמה עם הדבר הזה).
פרטו על הנימים הקשוחים שבנפש
כשהסקורפיונס עלו לבמה התעורר בי הצד המופרע שבי, שהיה רדום במשך שנים. הם נתנו את יריית הפתיחה עם Bang Bang שלהם, כשהגיטריסטים רודולף, מתיאס ופאבל פרטו על הנימים הקשוחים שבנפש והמתופף קוטאק נתן בראש, אני הרגשתי זרמים מטורפים בגוף. בחיי, הארה! רציתי לזנק ממקומי, לקפוץ, להשתולל ולנער את השיער לכל עבר, וזו פעם ראשונה שבא לי לעשות משהו כזה כשאני חפה מאלכוהול (רק קולה ופופקורן מכרו שם). רק מה? המאבטחים הרסו לי את כל הכיף.
בכל פעם שמישהו מהקהל קם להביע את אהדתו הכנה והמוצדקת ללהקה, המאבטחים מיד הושיבו אותו. הלו, אנחנו קהל שופע ישראליות מתפרצת במופע של להקת הארד רוק גרמנית – לא בקונצרט של הסימפונית של מוסקבה. אנשים שילמו 500 ₪ לפחות על כרטיס, תנו להם ליהנות מזה עד הסוף. לפחות נתנו לנופף ביד עם מסך אייפון מואר. נו, גם זה משהו.
שילוש קדוש בהדרן
קשה לתאר עד כמה שהסקורפיונס האלה טובים, מיכולות הנגינה המבריקות של הגיטריסטים, הכריזמה המטורפת של המתופף ובמיוחד גוון הקול הנדיר והמנעד הקולי העשיר של הסולן קלאוס, שנמצא שם משנת 1965, והעובדה שהוא כבר בן 64 ושחבריו גם בסביבות הגיל של ההורים שלי, רק מוסיפה לכך רספקט בל יתואר.
אחרי סערת הרגשות המטלטלת שעברתי אתמול, במיוחד אחרי ההדרן שכלל את השילוש הקדוש של Winds of Change, Still loving You ו - Rock You Like A Hurricane, יצאתי עם תחושה ברורה אחת: מצדי שיעשו עוד אינספור מופעי פרידה כאלה, אבל שלא ייפרדו בחיים. אין להם זכות בכלל להיפרד אחרי שהם עושים לנו כזאת הופעה מדהימה.
