צילום וידיאו: גדי פורטנוי, סיקור המופע: מאיה פישר
אתמול היה פיצוץ בירושלים. חניון הלאום היה עמוס באנשים שניסו לברוח מהגשם והקור המקפיא של העיר והפך במהרה להיות תוהו ובוהו של אלפי אנשים שבאו כדי להתפוצץ עם "אינפקטד מאשרום". קור סטייל סיביר וגשם סטייל "שפכו עלי כרגע דלי מים" רק גרמו לאנרגיות בחניון עצמו להתחמם מהר יותר ולהכנס לאוירה של מסיבה ענקית.
במקום שעיריית ירושלים תספק תנורים לבליינים הקפואים, "פרוייקט מטבוחה" עלו לחמם את הקהל, תרתי משמע. כנרית כריזמטית שנראתה כמו מלכה במופע סאדו-מאזו, תפסה את עיקר תשומת הלב והפנטה את החרמנים בקהל במשך כשעה. צלילים של מוזיקה צוענית-סקוטית-אפריקאית-אלקטרונית הצליחו לזרוק את האלפים למעלה ולהתניע את האנרגיות ואת הלב לקראת המופע האמיתי.
קטע מטריף חושים: ניר ברקת עולה לברך
כדי להדליק באמת את הבליינים, הגיע קטע קישור מטריף חושים, כשניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, עלה לבמה. לאחר שסיים לאחל, לברך, להפציר - לא ברור מה בדיוק הוא מלמל שם, עלו סוף סוף עמית "דובדב" דובדבני וארז אייזן, מלווים בפרצי אנרגיות ושמחה, צעקות, קפיצות וכאוס כללי, שנתנו את האות שמשהו מטורף הולך לקרות פה.
אינפקטד לא בזבזו רגע והעיפו לכולם את התחת עם הלהיט הענק "I Wish", כ"בום" של ההתחלה. היה ברור שכאן תהיה מסיבת חנוכה אמיתית - אינפקטד יהיו השמש והקהל חנוכיה בוערת. "Cities of the Future" המשיך את הקרחנה בגדול, בשילוב הצליל האלקטרוני עם הרוק הכבד, כשארז נץ שוב מוכיח כמה הוא מלך. "Saeed" מהאלבום החדש, כיכב כטראק המעניין ביותר של הלילה. "Killing Time" זכה לביצוע לא רע, למרות חסרונו הבולט של פרי פארל. הערה שרלוונטית גם ל-"Smashing the Opponent" בלי ג'ונתן דייויס.
אבל כל הלהיטים היו שם: "I'm the Supervisor", "Muse Breaks", שסבל מנפילת סאונד בעייתית באמצעו, שקצת קלקלה את החוויה, וכמובן "Deeply Disturbed". בחירת הקטעים היתה לעניין, עם המון כבוד גם לאלבומים קודמים. ארז נץ ניסר את הטראקים בדיסטורשן שהעיף ת'מוח ישר לתקרה, ואינפקטד שבו והוכיחו את עליונותם כמוזיקאים.
מוזיקאי-על שלא הבריקו הפעם כפרפורמרים
עם זאת, כפרפורמרים, הם לא הבריקו הפעם. נכון שבהופעה מסוג זה, שהיא למעשה מסיבת טראנס, יש פחות חשיבות לשואו ויותר לאנרגיות. אבל איפשהו ריחפה תחושה "עזבו אותנו, באמאש'כם, אנחנו קצת עייפים". עם ההצלחה העולמית של אינפקטד אף אחד לא מתווכח, ולכן קשה להאמין שבחו"ל הם יתירו לעצמם לגבות כזה לכרטיס, מבלי לתת מעצמם מאתיים אחוז על הבמה. מעבר לכך, העובדה שהסט היה קצר ונמשך רק כשעה וחצי, הרגישה כמו "פורפליי" שנקטע באמצע - באתי, הדלקתי, הלכתי.
הרגע המבאס של המופע הגיע באמצע הקטע "Dance with Me", כשהווליום הונמך עד לרמה שהאטה את קצב הריקודים והותירה את הקהל אבוד כמו ילד נטוש באמצע הסופר. לא ברור אם זאת הייתה עוד תקלה בסאונד או סתם בדיחה גרועה, כשדובדב ביקש שירימו לו את הווליום "רק לעוד שתי דקות", אבל זה ממש לא היה מצחיק. להפך.
דיווחים מהכנסת לגבי חשש מפני הלהבות שעולות מהחניון
בכל זאת, הצליחו הפטריות להתאושש ולהרים את העסק מחדש, עם סט מטריף של קטעים מכל הדיסקוגרפיה שלהם, לצד דיווחים שהגיעו מהכנסת לגבי חשש מפני הלהבות שעולות מהחניון."Personal Jesus" שהשתחל באמצע, זכה לכיסוי מטאל-טראנס מעולה, שהזכיר עד כמה דפש מוד הם סוג של באנקר.
רגע של טירוף אמיתי הגיע לקראת הסוף עם הלהיט הגדול, "Becoming Insane". נכון שההצלחה הגדולה שלו במיינסטרים מעט שחקה אותו כקטע טראנס נטו, אבל כשאלפי אנשים מקפיצים את גופם באופן לא שפוי, מרפים מכל שליטה, פחד או כבלים של היום יום ומוכנים מרצון ובאופן מודע למסור את גופם למוזיקה ולהתחרפן איתה - זוהי מהות הטראנס.
כשאתה עומד על הבמה ורואה אלפי אנשים מתחתיך מרחפים באוויר לא רק בגלל האלכוהול, אלא בגלל שהטראק שלך מצווה עליהם לאבד את שפיותם - מותר לכם, עמית וארז, להיות מרוצים מעצמכם. אבל פעם אחרונה שאתם תופסים עלינו תחת.