במרכז ההופעה של עוזי נבון ומכרים עמדה שאלה מרכזית אחת. כמה נגנים יכולה להחזיק במת הבארבי בתל אביב מבלי לקרוס? ובכן, גבירותיי ורבותיי, הקץ לניחושים. מי שלא ראה 17 נגנים עומדים ומנגנים יחד, בהרמוניה מופלאה, ללא צליל חריקה אחד של קרשי הבמה, טרם ראה את מועדון הבארבי בשיא תפארתו.
עוזי נבון ומכרים, ומסתבר שיש לו הרבה מכרים, הציגו בהופעת ההשקה של אלבומם החדש בחמישי האחרון קרקס הפתעות מוזיקלי ותיאטרלי, במחווה גדולה ומשוגעת לשנות השבעים העליזות. על הקרקס מנצח ללא פשרות עוזי נבון, דמות שיכולה בקלות להיות קריקטורה בספרי הקומיקס הצבעוניים של הסבנטיז.
לוק תואם אוסטין פאוורס
נבון, פצצת אנרגיה נוטפת טסטוסטרון, עולה לבמה בלוק תואם אוסטין פאוורס, עטוף בחליפה לבנה מגוהצת, חולצת נמר מבצבצת מתחת ונעליים לבנות להשלמת המראה. חשבנו ששנות השמונים חזרו לאופנה? טעות בידינו. שנות השבעים חוזרות, ובגדול, ועוזי נבון כאן בשביל להוכיח לנו את זה. להשלמת המראה והתחושה כי מכונת זמן ענקית שאבה אותנו אל תוך הבארבי, טיפחו כל משתתפי ההופעה מראה התואם את רוח התקופה. ווסטים מפרווה, מכנסיים מתרחבים בצבעים זרחניים, שמלות צבעוניות וכובעים. הקרקס בהחלט הגיע לעיר.
בדומה לסיפור של "רד בנד", גם עוזי נבון ומכרים מציגים עצמם כלהקה שפעלה בעבר, במקרה שלהם בשנות השבעים. לפי המיתולוגיה הדמיונית הם נחשבו ל"סנסציה של חיפה" וזכו להצלחה גדולה. בעקבות נפילה כלכלית של חברת "זך" אשר מימנה את פעילותם, נפלה גם הלהקה. בימים אלו, כך מסופר, מתאחדת הלהקה לשם הוצאתו של האלבום הגנוז "עוזי נבון ומכרים". ומי שעוד לא נכנס לעניינים ונשאב אל תוך גל הנוסטלגיה רק צריך להוריד מעליו את שכבת הציניות ולהתמסר למוזיקה.
גרסת כיסוי ל-"She's not There"
כן, הם גם עושים מוזיקה, אפילו יופי של מוזיקה. הלהקה דבקה בצורה מוחלטת לצלילי שנות ה70, ונדמה כי הקול של עוזי נבון נולד עבור שירים מסוג זה. על הבמה התערבבו רוק ו-Fאנק עם טעם של פעם, חצוצרה וסקסופון, גיטרה וטרומבון. שתי זמרות ליווי מצחקקות ומרקדות, לא תמיד בקצב, נתנו טאצ' נשי על גבול האופראי לשירה המיוזעת של נבון.
הקהל, שהתקשה להתמסר בהתחלה, נכנס לעניינים כשפצחה הלהקה בשיר "היא לא שם", גרסת כיסוי ל-"She's not There" של הזומביס משנת 1964. בשלב זה נבחנה שוב יכולת ההכלה של הבמה, כשרקדנית פלמנקו עלתה לרקוד עם המתופף. המראה הקובני שעטף את השניים והעטיפה המוזיקלית המוצלחת העניקו לביצוע פן אקזוטי מגניב, עם כל השטיקים.
ככל שהתקדמה ההופעה עלו עוד ועוד נגנים שלקחו חלק במסע בזמן. שיר רדף שיר, ללא עצירה, כשהנגנים מלהטטים בווירטואוזיות מרשימה על הכלים ונבון מפליא בשירה וריקודים. ואז, לפתע, עלה לבמה כחלק מהשואו תימהוני לבוש חלוק רחצה, אוחז בידו ספריי ניקוי. ברגע אחד קפאו במקומם שנים עשר חברי הלהקה, כאילו מישהו לחץ על כפתור ה"Stop" במכונת הזמן. כשסיים התימהוני לפרסם את נוזל ניקוי הפטפונים מתוצרת "זך" וירד מהבמה, חזרה הלהקה לנגן בדיוק מאותה נקודה בה קפאו.
אפרת גוש נכנסת על 4, מייללת כחתולה
אבל אם נדמה לכם שזה הדבר ההזוי ביותר שהיה על הבמה באותו ערב, חכו להגעתה של שושנה ברדלס, הלא היא אפרת גוש מחופשת לזמרת משנות ה-70, מחופשת לחתולה, מחופשת לאפרת גוש. לא משנה למה היא התחפשה, את הכניסה שלה על ארבע ביללות חתול, בהומאז' מקסים ומחרמן לפאם פאטאל של פעם, לא ישכחו עומדי השורות הראשונות עוד הרבה זמן, ואולי אפילו ישחזרו זאת בראשם עוד כמה וכמה פעמים. גוש-ברדלס מבצעת עם עוזי נבון ומכרים את השיר הסוגר את האלבום, "אם זה מוכרח להיות הסוף", קטע מצוין שסגר את המופע והותיר את הקהל פעור פה וטעון, מוזיקלית ומינית.
גוש סיפקה את אחד משני רגעי השיא. השני היה השיר "בערבות" שביצעה נעמי זוהר המקסימה בעלת הקול הטהור בליוויו של נבון. מתברר שדווקא כאשר יש לצידו של נבון דמות נשית חזקה כמוהו ומתאזן מעט שפע הטסטוסטרון שלו, המוזיקה מצליחה באמת לרגש ולסחוף את כל הקהל.
על הרצון הטוב של הלהקה לספק חוויה העיב במעט סאונד בעייתי. פעמים רבות נעלמו המילים של נבון בבליל המוזיקלי שהתרחש מאחוריו, והכלים עלו על השירה באופן שהקשה של הבנתה.
עוזי נבון ומכרים הם הסנסציה התורנית
ל"עוזי נבון ומכרים" יש פוטנציאל גדול להפוך להיות הסנסציה התורנית. הסיפור הדמיוני המלווה את הלהקה וההתעקשות לדבוק בו לכל אורך הדרך, גם בראיונות שהם נותנים, באלבום, בהופעה ובדרך חיים, מחזיק יפה. בעידן שבו כמעט כל מוזיקה חדשה היא למעשה העתקה מהעתקה של העתקה, היופי האמיתי הוא לחפש את עצמך בעבר.
שנות השבעים בגרסא של "עוזי נבון ומכרים" אמנם צריכות עוד קצת ליטוש, אבל זו בהחלט הדרך הנכונה לייצר סוג חדש של אותנטיות, גם אם מפוברקת, מהולה במסתורין, כזו המבוססת על פנטזיה מקסימה, על סולן כריזמטי ועל אפרת גוש בשמלה מנומרת ואוזניים של חתול, ועל השילוב המוצלח בין כל אלו לבין קהל שמוכן לקבל על עצמו את עול המשחק, בלי ציניות.