תיאטרון "תמונע" הומה ורוחש, והשעה היא רק שלוש בצהריים, אך מבחינת שילה פרבר, השעה היא אחת בלילה. פרח קיר לילי. היכן שהוא בתת מודע נוצרת תחושה שעולה מתוך הגרון של ליל שישי, לבוש בשחור וצועד בעדינות וחשש אל במת המועדון. מוכן להישרף.
פתיחה אפלולית אופיינית, ומאיה בלזיצמן
שילה פרבר מאוד מתרגשת. אפשר לראות את זה על תנועות הגוף שלה, המבוישות. ספק עמידה של טקס בית-ספרי, ספק רצינות תהומית. הפתיחה האפלולית להופעה מאפיינת אותה בצורה מדויקת. השיר "הרגע" מעולם לא היה כה רלוונטי. היא מכניסה את כל הנוכחים אל תוך הבמה המעושנת, אל האור המינימאלי, אל מילים שפותחות את החזה ונותנות גישה חופשית אל הלב.
היושבים והעומדים נראים כמהופנטים אל מול החליל של שילה פרבר, או בעצם, הצ'לו של מאיה בלזיצמן. מלבד הכישרון האדיר ששר את נפשו החוצה, ישנה נבחרת מדהימה מאחוריו. בלזיצמן מפעימה בכל פעם מחדש, עושה את הקסמים שלה על כמה מיתרים וגוף עץ משוח בלכה. התזזיתיות והאהבה שהיא רוכשת לצלילים המופקים יוצרת ארשת של כמיהה ותמיהה בפניו של כל צופה בפלא. היא תומכת בפרבר, מבליחה מבט חטוף לבדוק שהכל בסדר, ומעיפה את הקהל לחלום השמיני.
סוג של אופטימיות, ואביגייל רוז
במופע החדש שלה שילה פרבר עברה הלאה. שירים מהאלבום הראשון כמעט ולא מנוגנים, וישנה סוג של אופטימיות שיוצאת מאותו גרון ומאותן ידיים שאוחזות במיקרופון. הייתכן שלובשת השחורים והמאופרת בכבדות, מצאה את האושר שלה? שילה לבד ושילה ביחד, אינטרוספקטיבית כשצריך ואימהית כשצריך יותר, נותנת מקום של כבוד לאלו שחולקים איתה במה.
כך גם עם אביגיל רוז, שעולה לבצע שירים משלה ושירים שלא. הצבע הווקאלי של רוז מחזיר עטרה ליושנה נשאר אהוב כשהיה, והקול שלה יחד עם פרבר מצביע על קרבה שנוצרה בלא מעט מפגשים מוזיקליים. למרות שהקלידים ממוקמים מעט מאחורי המיקרופון הראשי, פרבר פונה לרוז ומחייכת.
מי שבא - ברוך הבא, ודניאל סלומון
האורח השני, לעומת זאת, מתאים קצת פחות. דניאל סלומון הצליח יפה ברדיו המיינסטרים המקומי, ואולי בדיוק בגלל זה הוא נראה מעט לא במקום בתוך ההרכב המגובש והמעט אלטרנטיבי, למרות שהפיק שניים מאלבומיה של פרבר, כולל זה האחרון. סלומון שר משלו ושר משלה, ופרבר, בגישת "מי שבא - ברוך הבא", משתפת פעולה למרות שההתאמה לא מושלמת. זה לא אותו הקסם, שעוד לא התפוגג, מהאירוח של אביגיל רוז.
אחר כך פרבר פוצחת במונולוג אנטי-ריאליטי המחזיר אותי לרגע למציאות. היא נואמת דעתנית ומחושבת, ומרוב שנעים לצפות בה, נוטים לשכוח את זה. לפעמים נדמה כי יש בה כל כך הרבה, באמנית הזו, שרק אם תתנו לה לפתוח את הפה, יירשם מניפסט ארוך ומוצלח בדפי ההיסטוריה.
תוכנית מציאות, גרסת שילה
החלום על ראש ממשלה חדשה נמוג במהרה כשמתגלה לפטופ קטן, המשדר את ההופעה בשידור חי בפייסבוק. פרסונת האנטי-ריאליטי נעלמת, ואמביוולנטיות מצערת מתפשטת ושואלת - האם הצעד השיווקי הזה תואם את מה שפרבר רוצה לשדר? או שגם היא נפלה בפח של יחסי הציבור בכל מחיר? שהרי מה הטעם בנאום נגד תכניות המציאות, אם את בעצמך אחת כזו?
האישיות המוזיקלית, לעומת הפוליטית, ברורה לגמרי. באלבום החדש של פרבר, "פרח קיר", היא ממשיכה בקו הנעים אך הקודר שלה. שירים המושרים לגברים, שירים המיועדים לנשים, המון כנות וזכויות מתנפצות בצורה של מילים חודרות. זה עובד גם בהופעה, כאשר האישיות שלשמה התכנסנו נשארת בשלה ושמה דגש על כל מילה שדוקרת.
גיטרה מנסרת, ואדם בן אמיתי
וברגעים של שקט נשמעת גיטרה. "מנסרת את הלילה" זה אנדרסטייטמנט, כשמדברים על אדם בן אמיתי. היוצר האינטימי תופס מקום כבד וחשוב בנבחרת של פרבר. בין טקסט נוקב אחד לשני וצ'לו עוצר נשימה, בן אמיתי מזכיר גיטריסט מה הוא. נחוש, מכור לצלילים המתכתיים, עוצם עיניים. פרבר בהחלט יודעת להרכיב נבחרת חלומות, כשמדובר בלהקה איתה היא מופיעה.
באופן מפתיע, הכישרונות הענקיים של בלזיצמן ובן אמיתי לא מאפילים על הווקאליות הקטנה אך החזקה של שחורת השיער. להיפך. הם משתלבים באופן כמעט מיתי, ומוכיחים לקהל היושבים בתמונע שלא צריך לשבור גיטרות בשביל לשבור את הלב.
שירים כמו "לונדון", הקאבר הקסום ל"מרגנית" ו"יום אחד גם את תמותי", גורמים להתאהבות סופית בפרבר. על אף סימני השאלה שעדיין נותרו לגבי העמדות שלה, התגובה היא לקום על הרגליים ולהתנועע לצלילי ההדרן, עם חיוך אל מול הדמות הכנה שרק רוצה שיבינו אותה.
ניסיון נואש ולא מובן לתקשר עם הקהל
לעומת זאת, אינטראקציית האצטדיונים שפרבר מנסה עם הקהל הישוב בכיסאותיו נראית כמו ניסיון נואש ולא נחוץ לתקשורת עימו. לרגע זה מרגיש כמו בפעילות בגן ילדים, כשהקהל מתבקש לחזור אחרי מילים בצעקה אל מול מיקרופון מושט. לא ברור בשביל מה זה טוב, במיוחד כאשר הקהל כבר שבוי. אם כבר, זה רק גרע מהחוויה האינטימית.
נדמה כי לקראת סוף ההופעה משהו השתנה בשחורת הלבוש והעיניים. האנרגיה פונה לפתע כלפי חוץ כאשר פרבר מקפצת אל החלק המוגבה של הבמה ופורשת ידיה, מתחננת לאהבה. כמו בניסיון הקודם עם הקהל, יש כאן תחושה עזה של עשיית-יתר. ההופעה בעלת הכוח השקט הופכת בן רגע למיצג של עוצמה שאינה מובנת, שהצורך בה אינו מובן.
עשיית יתר שגורמת להסמקה
חיוך חצי מובך וחצי גאה מתפשט על פני הצופים, כשפרבר מסיימת את הופעתה בגאון על אותה פלטפורמה גבוהה. מניפה ידיה כמנצחת בתחרות, משתחווה והולכת. האקט הזה מותיר שאלה מהותית - האם זו אהבה או שמה התאהבות?
האם באמת ובתמים זו התפעמות מהקסם שהתרחש בצהריי שישי, או שמה עשיית היתר גרמה להסמקה שתעבור ככל שהערב ירד, יחד עם התובנה המתגבשת שמדובר בלהקה מעולה, זמרת מקסימה ואורחים תומכים, אז זה עובד או לא עובד? זו את, אלה אנחנו, או שזו כן את?
*שילה פרבר עם דניאל סלומון ואביגייל רוז, תאטרון תמונע, שישי, 19.3
