ארבע דקות ועשרים וחמש שניות לתוך "rap god", חולף במהירות אולטרה-קולית מול האוזניים משהו שאינו ציפור, מטוס או סופרמן, אלא אך ורק אמינם. אלו 18 השניות הכי מדהימות ששמעתי אי פעם בקטע ראפ. והשיר, שכולו התפארות עצמית, לא רק מתגאה ומתהדר ומהלל את עצמו, אלא גם מוכיח ומגבה את טיעוניו. אמינם מסיים אותו בשאלה "למה להיות מלך, אם אפשר להיות אל?" שאלה טובה. לא ברור מה התשובה הנכונה עליה, אבל ברור מה האלבום החדש אומר על אמינם. והוא אומר את זה למרות שהשליש האחרון של מהדורת הדה-לוקס שלו חלש יחסית. ואם אלבום ששליש ממנו חלש הוא בכל זאת אלבום אדיר, זה כנראה משום שאמינם שוב מזדהר כגדול הראפרים החיים. והוא נושא בתואר לא בגלל עברו, אלא בזכות שיריו החדשים. להבדיל מג'יי זי וקנייה ווסט, שהוציאו אלבומים חדשים לאחרונה, אמינם לא נשמע שבע, משועמם מעצמו, או אדם שחיי השפע שלו מפתים יותר מאשר היצירה.
קלישאת היפ-הופ שחוקה אבל מענגת ומבדרת
ג'יי זי ממחזר עצמו לעייפה, קנייה מתאמץ לתור טריטוריות מוזיקליות חדשות, ואילו אמינם הכתיר את אלבומו הטרי כהמשך לקלאסיקה שלו משנת 2000, "האלבום של מארשל מאת'רס". הוא אמר שהכוונה לא להמשך ישיר אלא לשיבה לאותה הרוח, אבל יש כאן לא מעט אזכורים לשירים משנת 2000. וכמו שאומרים הטקסט של "rap god", והמילים במרבית הקטעים החזקים באלבום, זה בעיקר אלבום האדרה עצמית. ואיני זוכר מתי האדרה שכזו, קלישאת היפ-הופ שחוקה כ"כ, נשמעה כה מענגת, מרשימה, מלבבת ומבדרת.
בי"ג השנים מאז האלבום ההוא, אמינם הוציא אלבומים טובים ובינוניים והיו לו להיטי ענק. אבל בדומה לענקי היפ-הופ אחרים, היה נדמה שהוא מגשש את הדרך להתבגרות בענף מוזיקלי צעיר, כפי שקרה לאמני רוק כלו ריד, בוב דילן ולאונרד כהן בעשורים קודמים.
חזית מול הלה"טבים? לא בטוח
עכשיו, בגיל 41, אמינם נטען יצירתית מחדש. ולמרות שמילולית תכניו העדיין בוטים מקוממים פחות, מוזיקלית הוא מסעיר כבעבר. לא ייתכן שום צידוק לאופן שבו אמינם יורה מילים כמו "פאגוט" ו"לסביאן" כקללות, אבל הן יותר עוברות כמזכרות מהעבר מאשר כסימן לפתיחה מחודשת של חזית מול הלהטב"ים. אמינם מאזכר אינספור חלוצי היפ-הופ וגם כוכבי פופ כמו ליידי גאגא, ביונסה, ג'סטין ביבר וגוון סטפני, ושוב, זה רחוק ממשחקי ההעלבות הקודמים אצלו. אמינם מדבר הפעם בעיקר על עצמו ועל התא המשפחתי הגרעיני שממנו יצא, עם עוד שלל תוכחות כלפי אביו והצהרת אהבה מפויסת כלפי אימו. ובהחלט הרבה פחות שירים על שלושת ילדיו.
והוא היה ונותר המתעד המוכשר, הרגיש והנוגע ביותר בתולדות הפופ לחייהם ועולמם של ה"ווייט-טראש", בני המעמד הלבן הנמוך של אמריקה, שבשום סגנון מוזיקלי אחר עוד לא קם להם משורר כה מחונן. ואמינם מתייחס כבר בשיר הראשון, "bad guy" לגיבור השיר הבלתי-נשכח שלו מהאלבום ההוא מ-2000, "סטאן". "סטאן" היה ונותר השיר הכי מוכר של אמינם בישראל, כמובן בזכות הסמפול של דיידו, והמקצב הלכאורה מתון ורגוע שליווה את המעריץ הפסיכופת בשיר. הלהיט הענק האחרון שלו גם בחיים הישראליים היה "Love the way you lie", השת"פ עם ריהאנה, ששרה איתו גם את הלהיט הנוכחי מהאלבום החדש, "Monster", שכבר כבש את מצעד הפזמונים הבריטי. אבל הוא מהשירים הפחות מרשימים כאן, וכנראה שלא במקרה ממוקם רק לקראת תום האלבום.
אלבום שנפתח בסערה
זה אלבום שנפתח בסערה ב-11 שירים מפלצתיים, ואז הופך לבינוני ודועך. אבל ברור שהמיזוג העסקי עם ריהאנה משתלם לשני הצדדים, ו"מונסטר" גם מציג לא רע את החיבוטים של אמינם לגבי האישיות הלכאורה מפוצלת שלו וטשטוש הזהויות בין מארשל ברוס מאת'רס, זה שמו מלידה, לבין אמינם וסלים שיידי, כינוייו הבימתיים.
מלבד ריהאנה, נוכחות פה כמה זמרות אחרות שמתפקדות על תקן ריהאנות קטנות, אבל אין כמעט אורחים ראפרים. רק קנדריק לאמאר, מהבולטים שבדור החדש של ההיפ-הופ. ואולי זה לא מפתיע שלהבדיל מעשרות האורחים שגודשים את הפקות הפאר של ג'יי זי וקנייה ווסט, אצל אמינם יש פחות צורך בשחקני חיזוק: השחקן הראשי בכושר שיא. הוא גם ציוות לעצמו כאן את בכיר המפיקים המוזיקליים של אמריקה ב-30 השנים האחרונות ומחלוצי ההיפ-הופ - ריק רובין. יחד הם מצדיעים לעבודות המוקדמות של רובין עם אל אל קול ג'יי, ראן די.אם.סי ואף הביסטי בויז שמסומפלים כאן.
מגרש המשחקים מתרחב צלילית וסגנונית
אבל מנעד דגימות השירים רחב אף יותר. אמינם מטפל מעולה בשתי קלאסיקות שנוצרו טרום לידתו - "Time of the season" הפסיכדלי של הזומביז במקור נפתח בשאלה והתשובה של אמינם: "מה שמך? מארשאל מאת'רס, מי אביך? אין לי אחד כזה". מה שהיה במקור להיט פסיכדלי שמוען לאישה, הופך אצל אמינם תחת השם "Rhyme Or Reason" לסיוט פסיכולוגי שמשווה בינו לבין טופאק ואף פיקאסו. ב"משחק אהבה" עם לאמאר הוא משתעשע על דגימות מ"המשחק של האהבה" של ווין פונטנה, להיט ענק ב-1965. יש כאן גם דגימות פחות מוצלחות ומאולצות, אבל מגרש המשחקים של אמינם מתרחב צלילית וסגנונית.
לא מעט מבקרים טוענים שהאלבום כולל יותר מדי נוסטלגיה, הישענות על טריקים ישנים ודגימות משירים ישנים שמפצות על בצורת יצירתית, ולטעמי ההיפך הוא הנכון. אמינם הוא אמן ההיפ-הופ הראשון שעבודתו המאוחרת מעולה לא פחות מעבודותיו הראשונות. לצד הרכבים צדדיים בהם הוא פעיל, חברת תקליטים וערוץ רדיו לווייני שברשותו, ואחרי שבשנים האחרונות הוא בקושי מספק כותרות ותמונות לצהובוני העולם, אמינם לחלוטין מחויב ומקדיש את עצמו לעבודתו היצירתית, ולא במקרה, הוא הפך לבכיר אמני ההיפ-הופ החיים.
צ'אק די מפאבליק אנמי היה ונשאר כותב המילים הטוב ביותר, שמילותיו לוו במהפכה הצלילית החשובה ביותר של תרבות ההיפ-הופ. אבל אמינם של 2013 בודד וללא כל מתחרים בצמרת האמנותית והמסחרית של ההיפ-הופ: טעם ותוכן וסגנון לחוד, הוא המשורר-מדבר הטוב ביותר בז'אנר.
