אומרים שלא שומעים מספיק קולות נשיים במוזיקה הישראלית. בין אם אלה קולות מסולסלים שייתחרו בשרית חדד, או קולות פופיים יותר שייתחרו במירי מסיקה, או קולות מחוספסים יותר שיציגו בפנינו את המכשפות או דנה ברגר החדשות. מאיה בוסקילה מאשימה את גלגלצ, אבל מהסתכלות על התמונה הרחבה תמצאו שבאמת יש פחות נשים שמעזות להשמיע את קולן בתחום הזה וגם עושות את זה מספיק טוב ונכון.
נדיר למצוא כאן בנות שעומדות בין גברים מאחורי גיטרה חשמלית או בס, מה שמושך עניין מיידי אל אור אדרי וזואי פולנסקי, כשהן מלוות את ריף כהן בלהקה הכל-נשית שלה, את אסף אמדורסקי ואת יובל דיין, וכחברות בלהקות מחתרתיות כמו קטאמין או אביב מארק והמוות. זה נהיה מעניין במיוחד כששתי מוזיקאיות כאלה עובדות יחד זו מול זו באינטנסיביות ועושות הכל בעצמן כדי למצוא את הסאונד שיאפשר להם להשמיע קול שייחודי להן. מי שהבחין בהן בשנים האחרונות במהלכם של החיפושים האלו, מחכה כבר תקופה ארוכה לשמוע את מוצא פיהן הסופי והמוגמר של ריו. ובכן, הנה הוא כאן: "מכונת הזמן של הלב" מוכנה ומחכה שתפעילו אותה.
מהרגע הראשון היה ברור שלריו יש אומץ, עוד מהסינגל הראשון שגרם לרבים לשים אותן על הכוונת ולחכות לכל צליל נוסף שאור וזואי הולכות להוציא בדרך לאלבום. הוא פגע כמו חץ: האפקט שלו היה מיידי מצד אחד, אבל בו בזמן הוא גם חדר עמוק - האמירה החדשנית והמרעננת שלהן ניכרת כבר בשמיעה הראשונה, ועם זאת בשמיעות הבאות הוא כבר המשיך והדהד כמו דבר כל כך ברור שכאילו תמיד היה שם. בזמן הקצר שחלף מצאתו, "אומץ" כבר תבע את מקום הכבוד שלו בפנתיאון האינדי הישראלי והוא יושב לו שם בנוחות, מחכה שמי שטרם גילה אותו יצטרף.
אם כן, משמח לגלות שההבטחה הראשונית מקיימת את עצמה גם בתוצר הסופי, ושמה ש"אומץ" חשף הוא טפח מהעולם שהן יצרו. ב"מכונת הזמן של הלב" הסאונד של ריו מאוד אחיד ומגובש – סינתיסייזרים בכל סוג וצבע, קולות אווריריים ומכונת תופים גורמים לכל דבר להישמע כמו בחלום. ומרגע שהתרגלת והתחלת להתהלך על מצע העננים שאדרי ופולנסקי הניחו לרגליך, תמצא בחלום שלהן עוד הרבה צבעים וסגנונות שאפשר לגלות. הפלאשבקים לאייטיז מגיעים לעיתים תכופות, כמו גם מחשבות שבחלום הזה שלהן אור וזואי מסתובבות עם חברות כמו טובה גרטנר ולהקת טאטו.
כשמפעילים את "מכונת הזמן של הלב", כבר בצלילים הראשונים ריו מבטיחות לקחת אותנו אל "מקום אחר". מהר מאוד הן גם מקיימות: קשה שלא להיסחף אחרי הקלידים הנוסטלגיים, הגיטרות המוצפות בריוורב והקול המרחף שמושכים אותך אל אי החלומות הקטן שלהן. וגם אם הצלחתם לעמוד בפני השיר הראשון, ב"אולי" כבר אין לכם סיכוי – הקצב כבר יעשה את שלו כדי שתצטרפו אל הקלאפים במחיאות כף משלכם.
"החשק המוכר אומר עכשיו הכל מותר" – בשיר השני ריו מצהירות שבאי שלהן הכל אפשרי, ושהן לא פוסלות שום דבר, וכשמגיעים כבר לשיר השלישי באלבום, אותו "אומץ", אנחנו כבר מצויידים בכל מה שצריך כדי לחיות את החלום. מכאן, אתם חופשיים ליהנות מארץ החלומות שריו רקמו. אפשר ליהנות מגיחה לג'ונגל עם "ים זורם בגוף", מקרב מאתגר במשחק מחשב ב"גל השביעי" או מריקוד אחרון ב-4:00 לפנות בוקר ב"פארקים". הנחיתה מתחילה רק בשיר האחרון, כשהסינתסייזרים של "זיכרון קצר" שולחים אותך במורד מערבולת חזרה אל קרקע המציאות, אבל גם דואגים שזה לא יכאב.
יש בעיה שחוזרת על עצמה כשזה מגיע ללהקות עם צליל שמאוד מזוהה איתן, וזו התחושה הראשונית ש"הכל נשמע אותו דבר". וגם אצל ריו זה יכול להישמע ככה בשמיעות הראשונות, לפני שמעמיקים ומתחילים להבחין בניואנסים ובקסם האישי של תשעת השירים באלבום. כלומר זה לא שהן חפות מפשע – יש כמה רגעים שחוזרים על עצמם, כמו ניסיונות חצי-מאולצים להמשיך ולהישאר בחלום ולראות מה יקרה אפילו שכבר מתחילים להתעורר. לטובתן של ריו ייאמר שהבעיה הזו היא תסמין של אחד הדברים הטובים ביותר שיכולים לקרות למוזיקאי – הצליל שלהן גורם להן להזדהות ולבלוט מבין כל השאר.
וזה מה שהופך את ריו לצמד מרשים, נוטף שיק ומגניב כל כך. צריכה להישאל השאלה, האם הן היו מגניבות אותנו גם אם לא היה גירל-פאוור-קאפל והאם הן זוכות להנחה כלשהי בגלל זה. והתשובה ברורה: למרות האווריריות והחלומיות שמאפיינת אותו, הקול המשותף של אדרי ופולנסקי הוא עצמאי, ברור וחד. הן זינקו הרחק מנקודת הפתיחה שהיתה גבוהה מלכתחילה, הרבה מעבר למה שסקסי בשתי מוזיקאיות שיוצרות יחד. גם אם זה לא היה כזה ייחודי לראות שתי בנות עומדות לבד בקדמת הבמה המוזיקה שלהן היתה ייחודית ומעניינת, בפני עצמה, וזו הסיבה שאתם צריכים לשמוע אותן. לא כי צריך לשמוע עוד בנות במוזיקה, גם אם הן לא באמת מעניינות מספיק. ריו לא צריכות את ההנחות האלה. להן יש אומץ לשחות לעומק, אז תיכנעו לחלום.
ביום שישי ה-13.11 ריו יגיעו לכולי עלמא בתל אביב וייארחו את יהלי סובול ואת אסף אמדורסקי בהופעת צהריים שהכניסה אליה תהיה חופשית. יש לכם ספק שאתם רוצים להיות שם?