ביום חמישי שעבר הוא נכנס למקום החמישי במצעד מכירות האלבומים בארצות-הברית, חבוק בין המוצרים החדשים של סוזן בויל ומייקל ג'קסון ז"ל. מיקום טבעי לאחד הכוכבים הגדולים ביותר במה שכונה בעבר "מוזיקת אמצע הדרך" ומאוחר יותר כ"פופ מיועד למבוגרים".
אבל ההפתעה האמיתית ב"שירי האהבה הגדולים בכל הזמנים" הטרי של ברי מנילו, טמונה בהישג האמנותי שלו. לא, זו אינה יצירת מופת על-זמנית. אבל כן, זה פרויקט מכובד, שטוב בהרבה ממרבית דומיו שנוצרו בשנים האחרונות.
מנילו חוזר לקלאסיקות פופ אמריקניות, רובן מהעשורים שקדמו לתור הזהב האישי שלו בשנות ה-70 וה-80, של ענקים כמו הגרשווינים, ארווין ברלין, ברט באכאראך, ועוד. זה לא מובן מאליו לזמר גבר לחזור ולשיר את "Love me tender" ולא להישמע פתטי לעומת הגרסה האולטימטיבית של אלביס פרסלי. וזה לגמרי לא צפוי שאמן בן 67 יבריק בעיבוד לאחד מהשירים הכי מבוצעים בפופ, "The look of love", כשבאמצעו נחשף לאוזן לופ תופים מעודן וחכם, ברעיון עיבודי מקורי ויפה.
הגביע הוא של דיוויס
מנילו עושה כאן שמאלץ בלי ליפול באף מלכודת ובשום תהום, וחוזר הביתה בשלום עם אוסף שמרני שמקבל טיפול צלילי מצוין ובעיקר הגשה קולית מכובדת. הוא לא מביא הגשות קוליות מהפכות קרביים כמו ג'וני קאש זצ"ל או סמוקי רובינסון, המבוגר ממנו בשלוש שנים, אבל גם לא מחרב שירים נפלאים כפי שעושה לאחרונה בעקביות רוד סטיוארט, שבקרוב ינחת אצלנו. וסטיוארט הוא מקביל רלוונטי, משום ששניהם חולקים אותו המוח מאחורי התנהלותם בשנים האחרונות.
קלייב דיוויס הוא מאחרוני הדור הישן של ענקי תעשיית המוזיקה האמריקנית שעדיין פעילים. הוא גילה לעולם כוכבות פופ-נשמה כמו וויטני יוסטון ואלישה קיז, ולאחרונה החתים באמריקה את ליאונה לואיס. אבל הקריירה שלו החלה הרבה קודם. בשנות ה-60 וה-70 דיוויס סייע לשנע את הקריירות של ברוס ספרינגסטין ופאטי סמית', ואחד האנשים הראשונים שהחתים בחברת התקליטים שהקים, "אריסטה", היה מנילו.
דיוויס גם המציא בסוף שנות ה-90 את האם-אמא של הקאמבקים בפופ המודרני, באלבום "על טבעי" של קרלוס סנטנה. באלבום הזה דיוויס עלה על נוסחה להחייאת קריירה של מותג-על שהלך ותש כוחו בשוק. הוא תפר לסנטנה שירים מקוריים בשילוב שלל כותבים וזמרים, ומעט אחר-כך הנדס לרוד סטיוארט את הקאמבק הענק אבל המעט שונה בנוסחתו, בחידושים לקלאסיקות פופ ונשמה ורוק ישנות.
הגיע לראש מצעד המכירות באמריקה עם ביצועים לקלאסיקות מהפיפטיז
הצידוק הכלכלי בוהק: הכוכבים הישנים האלו פונים לקהלים מבוגרים, ומאזיניהם הבוגרים הרי לא מעוניינים בחדשנות ובעדכנות, והם כן הדור האחרון של מי שעדיין רוכשים דיסקים כמוצר קשיח, שלא מורידים שירים חוקית כקובצי מוזיקה, ולא צורכים אותם פיראטית. וכך רוד סטיוארט התקמבק בענק, וגם מנילו, שזה כבר אלבומו הרביעי בסדרת שיתופי הפעולה שלו עם דיוויס, אחרי אלבומים שהציעו את "מיטב השירים" משנות ה-50, ה-70 וה-80.
הראשון מהם בסדרה, זה של ה-50, שם את מנילו, אז בן 62, בראש מצעד מכירות האלבומים בארצות-הברית. גם השניים הבאים אחריו מכרו כמיליון עותקים כל אחד. מנילו: "כשדיוויס הציג לי את הרעיון לאוסף בו אחדש מיטב משירי שנות ה-50, טפחתי על מצחי ושאלתי איך יכול להיות שאיש לא חשב על זה קודם. אבל ברור שיש רק קלייב דיוויס אחד".
המפגש הקודם שלהם, כששניהם היו במחצית גילם מהיום, התנהל מעט אחרת, אבל גם בו דיוויס הזניק את מנילו להצלחה.
מתוק לו, מתוק לו
ברי אלן פינקוס, זה שמו מלידה של היהודי יליד ברוקלין, למד מוזיקה בג'וליארד, והתפרנס באוף-ברודווי כפסנתרן, מלחין ומעבד. הוא הצליח גם כמלחין ג'ינגלי פרסומת, בין השאר עבור מקדונלד'ס ופפסי. הוא הפיק לבט מידלר שני אלבומים בראשית שנות ה-70, ואלבום הבכורה שלו כזמר כלל שיר אחד, "Could it be magik" שהיה מאוחר יותר ללהיט גם עבור דונה סאמר וגם עבור טייק דאת.
דיוויס גילה את מנילו כשפתח הופעות של מידלר, והכריח אותו להקליט שיר שלא הוא כתב, "מנדי", שהפך ללהיטו הגדול הראשון כסולן. ב-1978 מנילו שיחק אותה עם שירו המוכר ביותר בישראל, להיט עלילותיהם של לולה, טוני וריקו בדיסקו "קופקבנה". שנה אחר-כך לקח שיר יפהפה של איאן האנטר, "ספינות", שמספר על יחסי אב ובן, והפך אותו לעוד בלדת שמאלץ ענקית משלו.
בסוף ה-80 מנילו כמעט וחדל להקליט שירים מקוריים שלו כמחבר, אם כי המשיך להלחין כמה פסקולים ומחזות זמר. בשנות ה-90 הוא התפרנס בעיקר בהופעות, ובעשור הנוכחי שב והפיק למידלר שני אלבומים, בהם חידשה להיטים של פגי לי ושל רוזמרי קלוני (אמו של ג'ורג'). וכאמור, באמצע העשור הנוכחי שב לטיפולו המסור של דיוויס, כשב-2005 גם החל קדנציה של חמש שנות הופעות כאמן הבית במלון הילטון לאס-וגאס. החודש הוא יעבור אולם למתחרים במלון פריז בעיר, כשהוא חמוש באלבום החדש.
פריחה מאוחרת נוסח פול אנקה
מנילו נהנה כעת מפריחה מאוחרת נוסח טוני בנט ופול אנקה, שאף הוא ישוב לישראל בקרוב, וכאמור סטיוארט. זמרים שכוחם לא רק באונם האמנותי ובמותגם, אלא בהיותם קומץ פעילים שממוענים לקהל היעד היציב והאמין ביותר שבנמצא: הקהל השבוי האחרון של תעשיית ההקלטות הישנה בת המאה העשרים.
זה יפה שמנילו מגיע לעדנתו המסחרית המאוחרת כשהוא גם בשלב הכי מעודן, שקול, רגיש ומאופק שלו כאמן, אחרי שבעבר רגשנותו הגולשת על גדותיה הייתה אחראית להצלחותיו אבל גם לדימויו הרכיכתי והגבינתי יתר על המידה. והאלבום שלו, כאמור, מצוין מסוגו: אריזה חדשה וטובה לשירים עתיקים שבאמת לא נס ליחם. לחובבי נוסטלגיה של פופ מאמצע המאה שעברה, הוא קנייה משתלמת ומומלצת.
