ברגע שאני נכנסת הביתה אחרי ההופעה של Ibeyi אני ניגשת למדף בספרייה שכולו טוני מוריסון ושולפת את אחד הספרים. הכריכה האדומה של "ג'אז" מושכת אותי אליה ואני פותחת וקוראת את המשפט הראשון. "סטט, אני מכירה את האישה הזאת. היא היתה גרה עם להקת ציפורים בלנוקס אבניו. מכירה גם את בעלה. נדלק על בחורה בת שמונה-עשרה במין אהבה תהומית ושדית, שעשתה אותו כזה עצוב ושמח, שהוא ירה בה רק בשביל שהרגש יימשך לו הלאה. כשהאישה, ויולט קוראים לה, הלכה ללוויה לראות את הבחורה ולחתוך לה את הפרצוף המת שלה, העיפו אותה ארצה והחוצה מהכנסייה. היא רצה אז, רצה בתוך כל השלג הזה, וכשחזרה לדירה שלה היא הוציאה את הציפורים מהכלובים שלהם ופתחה להם את החלון, שיעופו או שיקפאו, כולל התוכי שאמר, 'אני אוהב אותך'".
התאומות הצרפתיות-קובניות דיאז עוררו בי את אותה התחושה שנוזלת מתוך הספרים של טוני מוריסון. משהו עכשווי רלוונטי ועם זאת חזק וקדמוני. ערבוב של תמימות וחייתיות ומוזיקה שזורמת בדם, מטפסת על דעת עצמה ויוצאת החוצה במין אהבה תהומית ושדית, שעושה את כל מי ששומע אותה כזה עצוב ושמח.
אחת רעם, אחת ים
האופן שבו הן משלימות זו את זו מאיר את הבמה. ליסה קאינדה עולה בטוניקה רחבה, האפרו שלה מקיף את ראשה כמו הילה, על צווארה שרשראות ארוכות, היא מלטפת עם הסול שלה, מהדהדת את לוריין היל, חיוכה הרחב חושף ביישנות מאושרת. נעמי היא סיפור אחר לגמרי, בחולצת תחרה צמודה שמגלה חזייה שחורה, ג'ינס צמוד ומעיל עור, שערה הארוך מתנפנף מאחורי כתפיה. היא מתופפת בידיה על כלי ההקשה ועל גופה, כולה קצב, משפריצה מיניות כמו איזו ביונסה בהתהוות, קולה מתריס ומחוספס יותר, וחיוכה הרחב תמים, מפתה ושמח. שתיהן יפהפיות, אחת רעם (Shango), אחת ים (Yemaya) – נחשו מי זאת מי – כפי שהן מעידות בליווי שירה בשפה העתיקה של תרבות היורובה שלימדה אותן אמן (שגם נמצאת בקהל, הן מקדישות לה את "Mama Says" כי רבו איתה קודם בגלל שהיא, ובכן, אמא שלהן, וככה זה).
מאחוריהן במרבית השירים מוקרנות יצירות הווידיאו ארט של ScanLAB Projects (שאולי ראיתם בקליפים שלהן), סטודיו בריטי שמתמחה בסריקה תלת ממדית. הרים, אדמה, מים, יערות. נגטיבים מהפנטים ששואבים את הקהל פנימה ומרימים את השירים, סוחפים אותם למקום אפל ומורכב. זה מגיע לשיא ב"Oya" הביורקי, מופע אורקולי שמושך ביד את פריז דרך קובה ומגיע עד איסלנד. עצים שנמתחים מעלה בענפיהם ומטה בשורשיהם, ואין שום הבדל, אם חושבים על זה, בין ענפים לשורשים, חוץ מהכיוון, צד אחד לעתיד, צד שני לעבר, ממש כמו התאומות על הבמה.
מה שטוב בהופעות של אמנים שרק אלבום אחד מאחוריהם, בכל זאת הן רק בנות 20, הוא שאתה לא צריך להיות במתח שהשיר האהוב עליך לא יבוצע. וכך כולם כאן פלוס – מהאינטרו השבטי "Eleggua" ועד "Ibeyi" (פירוש המילה הוא "תאומות", אגב), ובדרך "Stranger/Lover" המושלם, "Ghosts" החכם ("רוחות הרפאים שלי לא נעלמו, הן רוקדות בצל, מספקות את הגרעין השחור של לבי, יוצרות מילים, יוצרות צלילים, יוצרות שירים"), "Singles" המתוק, שנותן להם גם סיבה לספר שהן רווקות ופנויות אם יש בחורים מעוניינים בקהל, הקאבר המוצלח ל"Better in Tune with the Infinite" של ג'יי אלקטרוניקה, וכמובן "River", הלהיט שלהן, שמבוצע שוב גם כהדרן, הפעם בהשתתפות הקהל המתמסר.
אנחנו נותנים לנהר לקחת את האגו שלנו והאשמה שלנו ואז להטביע אותם, לשטוף לנו את הנשמה. ואז יוצאים החוצה אל הגשם החזק. מהססים רגע לפני שהמעבר המקורה של הבארבי מתחלף בעננים חסרי הרחמים. אין הרבה הבדל בין גשם לנהר, אם חושבים על זה, חוץ מהכיוון. צד אחד בעתיד, צד שני בעבר, ומעבר להם – בית. מתחשק לי לחזור גם מחר. או לכל הפחות להוציא את כל הציפורים מהכלובים ולפתוח להן את החלון. כולל לתוכי שאומר "אני אוהב אותך".