מלול עד שבלול בפסטיבל חולון

מופע מחווה מלול עד שבלול (צילום: רועי ברקוביץ') — מופע מחווה מלול עד שבלול | צילום: רועי ברקוביץ'

הקונספט של מופע המחווה "מלול עד שבלול" היה מוזר מתחילתו. הצדעה למוזיקה, לשירים, לתקליטים ("פוזי", "שבלול", "פלסטלינה"), לסרטים ולתוכניות הטלוויזיה שיצרה חבורה במרכזה עמדו אריק אינשטיין ואורי זוהר בשנים 69'-73' ללא הגיבורים הראשיים שעודם חיים - היא אירוע מעט משונה. גם "שחקני המשנה" בחבורת "לול" ובסרט "שבלול" - שלום חנוך, ג'וזי כץ, צבי שיסל, יעקב רוטבליט, יהונתן גפן, רפי אדר - עודם איתנו. שמוליק קראוס ז"ל הלך לעולמו לא מזמן, משה איש כסית ז"ל לא איתנו כבר שנים, אבל בסוף נשארנו עם דורי בן זאב, שהיה נספח לחבורה ההיא, ועם מיקי גבריאלוב, הבסיסט של "הצ'רצ'ילים" והיוצר מ"בדשא אצל אביגדור", שהיוו את ליבו של הערב.

מדובר בתופעה היסטורית שהתרחשה לפני 40 שנה, מה שאיפשר לנעמי אטיאס, עורכת המופע, לספח מהמוקדם את השיר "הגר", מהתקליטון הראשון שחנוך יצר עבור איינשטיין ב-67', ומהמאוחר, את "סע לאט" שיר הנושא מהאלבום שאיינשטיין הקליט ב-74'. אין ספק שמבחינה מוזיקלית החיבור בין איינשטיין, חנוך וה"צ'רצ'ילים" היווה מהפכה במוזיקה הישראלית. עם מוסיפים את האלבום של "החלונות הגבוהים" מ-67' עם איינשטיין, קראוס וכץ, ניתן לומר שבחמש השנים הללו, מ-67' עד 72', יצרו אריק איינשטיין ושותפיו את המקבילה הישראלית לביטלס. אולם בעוד קראוס וחנוך לקחו את איינשטיין לאנגליה (תרתי משמע), גבריאלוב חיבר אותו לישראליות מזרח תיכונית.

כדי להדגיש עד כמה מוזר הקונספט שנבחר לערב הזה שובצו לאורך כל המופע מיטב המערכונים מסדרת "לול" הטלוויזיונית ומסרט הקולנוע "שבלול". הקהל נהנה מאוד לצפות ולצחוק בפעם האלף ממערכונים כמו "יאללה בית"ר", "חידון התנ"ך" ו"העולים החדשים", אבל במקום שבין המערכונים ישיר אריק איינשטיין - הם קיבלו את שי גבסו ודני רובס כתחליף. ועוד משהו - אם כבר אתם מקדישים רבע מזמן הערב למערכונים מוקרנים - לא כדאי לדאוג לסינכרוניזציה ("סינק") בין הקול לתמונה?.

ואי אפשר בלי עוד מילה על מיקי גבריאלוב, שלא טרח להזמין, למשל, את הגיטריסט חיים רומנו מ'הצ'רצ'ילים' שיופיע איתו, כי למה לפרגן לחברים מפעם אם אפשר שלא. גבריאלוב מקפיד לחגוג שוב ושוב את עצמו וכבודו עם השירים שיצר בזמנו עם איינשטיין, אותו איינשטיין שגבריאלוב הקפיד לריב איתו לאורך כשני עשורים, ואף הכריח אותו למחוק מספרי השירים שלו את התווים ללחנים שיצר. עד כדי כך גבריאלוב היה אסיר תודה לאיינשטיין על ההזדמנות שנתן לו, כאשר לקח אותו בצעירותו מכלום ונתן לו את ההזדמנות להפוך למוזיקאי ישראלי מוכר ואהוב, מהגדולים שקמו לנו.

ואחרי כל ההסתייגויות האלה, גם היה מופע, אותו ניהל מוזיקלית רמי הראל (פסנתר), שנהנה מהרכב נגנים מצויין: רון אלמוג בתופים, עמית יצחק בגיטרות, יוראי אורון בבס, ושלישיית זמרי ליווי חביבה, שכביכול היתה בתפקיד מקהלת הקולות ההרמוניים שאפיינה את האלבומים "שבלול" ו"פלסטלינה", כשנעמה נחום בתפקיד ג'וזי כץ, אילן שכטמן כאיינשטיין בקול שני ועמית דייטשמן עם הגבוהים של חנוך.

דיאנה גולבי פתחה את המופע עם "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", שרה מתאמץ מדי ולא הכי מבריק, אבל יש לה את הרוקנ'רול. שי גבסו עלה אחריה עם "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה" ועשה עבודה יפה תוך שהוא מתאמץ להתחבר לשיר. מיקי גבריאלוב שר את "קפה טורקי" בביצוע שהזכיר את המחווה שכבר עשו בפסטיבל הפסנתר ל"בדשא אצל אביגדור".

דני רובס על ל"קח לך אישה ובנה לה בית", משירי הפולק היפים בעברית. הוא שר נחמד, אבל עם הרבה מניירות ובסוף השיר עושה קול שני לשלישייה שמלווה אותו. העיבוד, לעומת זאת, מבריק. רובס מפרגן לגבריאלוב ("אגדה חיה") ומספר על ההבדל בין ה"לול" ההומה והמקרקר של החבורה ל"שבלול" המופנם שהוא איינשטיין עצמו. אחר כך רובס מבצע את ״מה שיותר עמוק יותר כחול״ בביצוע המהיר של חנוך, כשמאחוריו, על מסך ענק, אריק איינשטיין מתעמל בקליפ. זה רוקנ'רול נחמד עם סולו גיטרה מדויק של עמית יצחק ורובס מותח את הגרון עד צרידות. יפה לו ככה.

שוב מיקי גבריאלוב חוזר, הפעם עם ״צא מזה״. זו עריסת הרוק הישראלי והיא נשמעת מצוין. מיקה קרני הנפלאה מצטרפת אליו והם שרים יחד את ״סע לאט״, שיר שאי אפשר לפספס איתו. מיקי שר טוב ומיקה נהדרת. היא מצליחה להישמע לא קלילה מדי ולא ילדותית מדי, והחיבור שלה איתו עולה יפה. כשגבריאלוב יורד קרני מביאה את הקסם שלה ל"הבלדה על יואל מוישה סלומון ושלושת רעיו" עם נגינת כינור, קול גבוה, ועיבוד מקורי שכולל קצב מהיר וחליל של ניצן עין הבר שמשתלב בעדנה וליטוף. הביצוע הכי יפה מתחילת הערב.

שי גבסו מקבל את "אבשלום" ולמרות שהוא מפספס מילה פה ושם הוא שר עם המון התכוונות ומבלי לצאת מגדרו. גם כשהוא מגיע לשיא והרוקנ'רול שמנגן ההרכב עף מהרמקולים, גבסו שומר על מתינות, שר טוב, בסגנון שלו. אפשר להתווכח עם ההתאמה שלו לשיר, אבל את שלו הוא עושה.

אחריו עולה שלמה גרוניך ומתיישב ליד הפסנתר. הוא מתחיל את ״מאיה״ לגמרי א-קפלה, שר מקסים ואז מצטרף אליו יוראי אורון בקונטרבס ובהמשך עין הבר באקורדיון. הקונטרבס הנמוך נותן קונטרה לקול הגבוה של גרוניך ולנגינת הפסנתר הגבוהה שלו, אבל התוצאה נשמעת כמו שיר זיכרון, כאילו מאיה נשארה בת 20. חבל שהפכו שיר ערש לשיר אבל. גרוניך ממשי ל"כשאת בוכה את לא יפה". נחמד להחזיר את הרוקנ'רול הזה אל הפסנתר ואל הפראזות המקוריות (בשונה מהקאבר המוכר של תיסלם). הרכב הנגנים נותן כאן עבודה טובה, גרוניך לוקח את השיר לסטייל שלו ועושה אותו יותר "גרוניכי" או "צרפתי" כשהוא מדגיש בטקסט מילים כמו "ריבה". סגנון השירה שלו שונה גם מאיינשטיין וגם מדני בסן וזה עדיין רוקנ'רול מקורי וחביב.

דיאנה גולבי עולה ל"אני שר" בדואט עם עמית דייטשמן. הבעיה של גולבי היא ש"אני שר" הוא שיר מלא הומור והיא כולה רצינית וחמורת סבר. הביצוע שלה כולו שיא הרצינות, בלי טיפת הומור. היא "רוקיסטית" מדי בשביל לשיר אותו בחן הדרוש. לעומתה לדני רובס יש את החן לביצוע של "לילה של כוכבים קרובים". הוא מתחיל אותו טוב ונחלש בהמשך. ההרכב נשמע מעולה, אבל רובס נצרד מדי בבית השני ובפזמון השני וסוחב איכשהו עד הסוף.

ואז, משום מקום, כבכול שנה, עולה ראש העיר חולון מוטי ששון עם שני אחיו, מוטי ואילן, לשיר את ״רוח סתיו״ של איינשטיין, שיר שהקשר שלו לערב הזה מקרי. הם שרים נחמד, נשמעים כמו בערב שירה בציבור מפעם. עדיף היה שישמרו כוחות לערב משירי דובי זלצר, גם שם הם מככבים. דורי בן זאב, שהנחה את המופע, שר את "כתבו עליו בעיתון", שמתאים לו. כרגיל אצל בן זאב זה יוצא נחמד והוא מגיש היטב את השיר, אבל נשאר ברמת השעשוע.

דיאנה גולבי, מופע מחווה מלול עד שבלול (צילום: רועי ברקוביץ') — דיאנה גולבי, מופע מחווה מלול עד שבלול | צילום: רועי ברקוביץ'

"אל תוותרי עלי" נופל בחלקו של שי גבסו, ששוב טועה במילים ושר בלי מספיק רגש, בזמן שההרכב נותן בלוז מעולה, קטע הנגינה הכי טוב של המופע, גבסו דווקא חזק בקטע של עצמו. הוא שר, אבל הוא ממש לא זמר בלוז, בטח שלא זמר בלוז מספק טוב בשביל השיר הזה. דיאנה גולבי עולה אחריו ל"אחינועם לא יודעת", הביצוע הכי טוב שלה הערב. היא מביאה לתוך השיר את תחושת הילדה החולמנית והאבודה שיש בו. אלא שבמקרה של גולבי הטוטאלית יש סכנה שבסוף אחינועם תלך באמת לאיבוד או חס וחלילה תתאבד, במיוחד כשלקראת הסוף היא צועקת. עמית יצחק נותן ליווי מדליק וחולמני בגיטרה, בזמן שגולבי ממש מתפרקת בסוף השיר.

גולבי נשארת ומיקה קרני מצטרפת ל"מה איתי". איזה חיבור בין הפכים - העוצמה והקדרות של גולבי לעומת הנצנוץ והחן של קרני. הן מתחלקות בתפקידים. גולבי שרה את תפקיד הגבר וקרני את תפקיד האישה. זה קצת נמוך לקרני, אבל היא שרה יפה. עם הרכב מלווה מצויין מאחורה הן נותנות בסופו של דבר ביצוע טוב, שבו השיר עצמו יותר חזק מהכל, במיוחד שהעיבוד והביצוע עושים ממנו סוג של ״שיער״ ישראלי. יפה מאוד.

מיקה קרני נשארת ל״שיר של אחרי המלחמה״. השקופיות ברקע מגוחכות (נערה מצוירת בשמלה אדומה מנצנצת עומדת ליד צילום של טנק מרכבה? אולי הגיע הזמן להפסיק עם השטויות האלה בפסטיבל הזה?), אבל הקול של קרני מצלצל כמו פעמון מענג ויש בשירה שלה בדיוק את הנחמה והתקווה שטמונים בשיר המקורי. כששומעים את מיקה קרני שרה אפשר באמת לחלום ואולי אפילו להאמין שיום אחד יבוא שלום.

אחריה דורי בן זאב שר ״אמא שלי״. שוב, הוא לא זמר גדול וכאן גם ההגשה שלו לא מבריקה, אבל הוא מביא אנרגיות ויכול להלהיב ברוקנ'רול כמו שצעירים רבים יכולים רק לחלום. מיד אחר כך שלישיית זמרי הליווי שרה את ״הגר״ הנשכח והיפה במיוחד, מהשירים הראשונים שחנוך יצר לאיינשטיין. הביצוע שלהם סביר, ברמת הלהקה הצבאית.

שלמה גרוניך לוקח את "למה לי לקחת ללב", סולו רק עם פסנתר. איזה יופי. השיר המחולק לשניים הזה בהשפעת ״יום בחיים״ של הביטלס יושב עליו היטב. הוא שר ברגש את הקטעים הבלדיים, מלווה את עצמו יפה בפסנתר, ובקטע הסוער יוצא ממנו הגרוניך העירני והתוסס. הוא לא מתפרע כמו פעם, אבל משקיע בביצוע מדויק. הקטע של העלייה עם ה״הההה״ מהווה אתגר כשאתה לבד עם פסנתר והוא עומד בו. לפתע הוא עולה שני טונים למעלה, חוזר, שוב שר גבוה, ואז מסמן לקהל לשיר איתו. הם מצטרפים לרגע ואז מאזינים בדממה לנגינת הפסנתר. רגע מזוקק של מוזיקה מושלמת.

לפני הסוף מיקי גבריאלוב עולה ל״אמא אדמה״ עם המלווים והלהקה. הביצוע שלו נוגע ברגש אמיתי, כשברקע תמונות של עולים חדשים ואיינשטיין שר. עם הכפיים של הקהל נוצרת תחושה של המנון מאחד. אפשר היה לעשות ממנו משהו קיטשי יותר, אבל הוא התאפק. שיר הסיום של כולם יחד, "אני ואתה נשנה את העולם", היה סיכום משלים ראוי לערב הזה - "לול" ו"שבלול" אכן שינו את עולם המוזיקה והתרבות הישראלי לנצח, ובפסטיבל "ימי זמר" בחולון עשו כמעט את המקסימום כדי להדגים זאת.

מצאתם טעות לשון?