אלבום הפוסט-מוות הראשון של מייקל ג'קסון שכולל גם חומרים חדשים, עורר שערורייה מסוג שתעשיית הפופ טרם הכירה. החל מאמצע שנות ה-70 נעשו שימושי לאחר המוות בהקלטות שהשאירו מתים צעירים כמו ג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון, ובשנות ה-80 נט קינג קול המנוח נשלף מהארכיון לדואט טרי עם ביתו נטלי וכן הלאה.
אבל הפעם, לראשונה ובאופן משונה, חודש לפני יציאת "מייקל" אמו קתרין, אחותו לטויה ואחיו רנדי טענו שמפיקי האלבום ביצעו הונאה, ושבחלק מהשירים ג'קסון עצמו אינו שר, אלא נשכר במקומו זמר-חקיין. את טענות המשפחה גיבה גדול המפיקים המוזיקליים של אמריקה, קווינסי ג'ונס, שעשה עם מייקל את שלושת אלבומיו הראשונים ו"אנחנו העולם".
וטענה על רמייה שכזו היא שערורייתית וכמעט מופרכת מעצם הפנייתה. על מה היא מרמזת? הרי אילו היה צדק בדברי מקורבי ג'קסון, ואילו מישהו ממפיקי האלבום אכן היה מסתכן לזמן זמר אחר, בנוכחות ובידיעת לפחות כמה אנשי צוות טכניים ואנשי הפקה, ולו המהלך היה נחשף בעתיד, אין ספק שתביעת הענק שהייתה מוגשת כנגד מחללי מורשת ג'קסון הייתה מרסקת לחלוטין את חברת התקליטים.
האם הג'קסונים וקווינסי ג'ונס הדגול באמת מאמינים שמישהו היה מספיק טיפש על מנת, אם להתעלם משיקולים אמנותיים, להמר על תעלול עסקי כה מסוכן? מאד תמוה. יושרה ואתיקה מעולם לא היוו ערכים מקודשים בתעשיית ההקלטות, ומאידך מהלך שקרי שכזה היה ללא ספק ההימור הכלכלי הכי אידיוטי שנלקח אי פעם. טדי ריילי, מפיק ותיק שהיה מעורב בכמה מהשירים פה, נחלץ והסביר שבסה"כ זו תוכנת ה"מלודיין", המשמשת לתיקוני שירה, שנאלץ להפעיל באופן מסיבי על ההקלטות שג'קסון הותיר, והיא שגרמה לחלק מערוצי השירה להישמע מעט שונים.
ג'קסון המאוחר הפך ממנהיג וממוביל מוזיקלי לאמן מובל
הוויכוח-סכסוך הזה, ראשוני ומרתק ככל שיהיה לפחות פילוסופית, עלול אולי לגרד בעתיד את שולי החישובים בנוגע לאופן ולכדאיות הטיפול ב"פרויקטים שלאחר המוות" אחרים. אבל הוא לא באמת קריטי באלבום הזה, שבאופן הכי לא מפתיע אינו מדגדג את קרסולי הפסגות של ג'קסון בoff the wall ו"מותחן", אבל למרבה השמחה רחוק מלהיות הזוועתון שרבים ציפו שיהיה.
"מייקל" מוכיח שוב שללא ג'ונס בפיקוד המוזיקלי, ג'קסון המאוחר הפך ממנהיג וממוביל מוזיקלי לאמן מובל, מאחד שממציא כיוונים לזה שעוקב אחר הרוח. אבל הוא מלמד גם שג'קסון אגר חומרי גלם בכלל לא רעים. נכון, הטיפול שניתן למרביתם רחוק מלהיות מעניין או סוחף, ובכל זאת יש פה כמה שירים שלו היו זוכים לליווי צמוד של הזמר עד לסיומם, היו מצטרפים בכבוד לרשימת הקלאסיקות שלו.
החומרים האלו נצברו על פני יותר מ-20 שנה. החל מ"מאחורי המסכה" שמקורו ב"ילו מג'יק אורקסטרה" היפנים של ריוצ'י סאקאמוטו, שג'ונס הביא לג'קסון בראשית שנות ה-80 ושהוקלט אחר כך גם על ידי סאקאמוטו והקלידן גרג פילינגיינס. דרך I Like The Way You Love Me שכבר יצא תחת שם אחר באוסף של ג'קסון ב-2004, ועד לבלדה Best Of Joy שהיא השיר האחרון שג'קסון כתב והספיק להקליט בחייו, מהשנה שעברה. בלדה עם השורות המעציבות "אני לנצח, אנחנו לנצח". אבל האלבום ברובו פחות רגשני, ומורכב בעיקר משירים יחסית אנרגטיים שמוכיחים כי ג'קסון נדמה ככשיר וזמין להסתערות מחודשת על כיבוש עולם הפופ.
לחנים ממש לא רעים עד טובים מאוד
I Like The Way You Love Me נפתח בהקלטה של מייקל מדגים בקולו מקצב תופים מבוקש אבל, כאמור, מרבית השירים לא קיבלו טיפול הפקתי יוצא דופן כפי שאפיין את ג'קסון בימיו הגדולים. אלא שרובם נהנים מלחנים ממש לא רעים עד טובים מאד, מה שמרחיק את המוצר מלהיות אסופת שאריות שבאמת מדיפה רק מבצע כסף.
ג'קסון, מסתבר, וכפי שנגלה באופן אפילו מרשים הרבה יותר בסרט התיעודי This is it שצולם בחזרות למופעי הקאמבק שלא קרו, היה רחוק בשנותיו האחרונות מלהיות תלוש, מנותק, אבוד, או מותש יצירתית. הוא עבד עם המון מפיקים וכותבים שונים, וכנראה שעדיין היה רחוק מלגבש חזון אמנותי מובהק לאלבומו הבא, אבל חושיו היצירתיים עבדו לא רע. החוליה החלשה כאן לטעמי היא המילים. יש אמנם מינון מופחת יחסית של סכרין נוסח הבלדות המאוחרות שלו, אבל יותר מדי שירים ששבים ומעידים על האינפנטיליות האישיותית אצל ג'קסון. ברור, זו הרי אותה הילדיות המקסימה שאחראית גם לחלק המשחקי, היצירתי, שובה הלב והחופשי של האמן. אבל ג'קסון השבוי בה גם שב כאן למרר על גורלו, להתנצח מול מכפישיו ולהגן על שמו הטוב.
רגעי חסד בודדים
ב-Breaking News הוא אומר ש"כולם רוצים חתיכה ממייקל ג'קסון, ובדיוק כשחשבתם שהוא גמור הוא שוב עושה את זה..". הוא שר על עצמו בגוף שלישי, ועם כל האמפטיה לפגיעותו הרי ג'קסון היה פעם גם האמן המצליח ביותר בתולדות המין האנושי. כנראה שגם לא עמדה לו נפשו מול כל הצהוב שהוטח בו, ושגם לא הפנים את גודל יכולותיו וכישוריו והישגיו, כך שנאלץ לרתום אפילו את שיריו להתגוששות תקשורתית.
בכל אופן, ברגעים הטובים כמו ב"מאחורי המסיכה" או בשיר הבולט באלבום לטעמי I Can't Make It Another Day, זה פשוט ג'קסון הפנומן, על מעלותיו וחולשותיו, ובאופן מכובד שלא מייצר שום נוגדנים. את "לא יכול לסחוב עוד יום" הפיק לני קרביץ, וההישג כאן טמון בשירות של מייקל בפזמונים, בצרחות שבעבר שמענו ממנו רק ב"דירטי דיאנה". זו הגשה קולית יחסית אחרת ומאד טובה של אמן על. צריך לקוות שעשרות הפרויקטים הבאים שלבטח יישאו את שם המנוח, יכללו גם כמה רגעי חסד אמנותי אמיתי כמו זה.
