ההופעה של להקת קולולוש אמש במועדון ה"בלוק" בתל-אביב סגרה את סבב ההופעות האחרון שלהם, שהתחיל עוד באמריקה. ברוב ההופעות התלווה אליהם באני סיגלר, זמר סול ורית'ם נ' בלוז, שבאמתחתו להיטים מהסבנטיז והתארחות באלבומם האחרון "Element OF Sound", שהוקלט ב-2008 בפילדלפיה.
הקהל הישראלי פיתח בשנים האחרונות חיבה לז'אנרים כמו fאנק, גרוב ואפילו אסיד-ג'אז. בשנים האחרונות להקות הגרוב המקומיות (שהפכו לבינלאומיות) זוכות לפרגון מהאון הישראלית. קולולוש היא עוד שם ברשימה שכוללת את התפוחים, הבלקן ביט בוקס, בום פם ודומותיהן. אך בניגוד לשמות שהוזכרו נראה כי קולולוש, על אף איכויותיה ואלבומי אולפן טובים, מתבלבלת עם הגדרות ומנסה להכיל יותר מדי, במעט מדי מקום.
הסולן רבל סאן התקשה להפגין יכולות ווקאליות מרשימות
ההופעה דווקא נפתחה בירייה. כמות הקהל הסבירה, שכללה בוגרי ובתולי קולולוש כאחד, הספיקה בשביל להרתיח את הגרוב. הסקסופון הרגיש והמדויק של אריק לוי והתופים המאלפים של יוגב שיטרית דאגו לא להשאיר אף רגל על הרצפה. השליטה במופע הייתה בידי הנגנים המוכשרים, כשרבל סאן, סולן הלהקה, מתקשה להפגין יכולות ווקאליות מרשימות כמו של ראפרים גדולים באמת, ולוקה גם באגף הכריזמה האנרגטית.
אסף אבידן הגיע אחרי שלושה שירים והפריח קצת את השממה. כידוע, קולו של אבידן שועתק אי שם במיסיסיפי של שנות השבעים מאישה שחורה גדולת מימדים, ונוצק לתוך גופו הצנום בשנות האלפיים. לכן אין טבעי מלשמוע אותו על רקע מוסיקה שחורה או fאנקית, גם כשהוא מנסה להגזים ולעשות ראפ קל. שילוב הקולות המוצלח שלו עם רבל סאן בשיר כמו "Until The Day" שולח את הקהל לתוך מנהרת זמן בדיוק לתקופה בה נולדו היסודות של הז'אנר עם אמנים כמו ג'יימס בראון, "Funcadelic", סטיבי וונדר ועוד. אבידן השתלב מצוין והאדיר את החוויה השחורה הזו.
באני סיגלר והרוח השמרנית
הבעיה העיקרית החלה כשעלה לבמה באני סיגלר, שתכליתו בהופעה הזו לא ברורה. מעונב באדום ובחליפת מאפיונרים לבנה עם פסים הוא הביא איתו רוח שמרנית של רית'ם נ' בלוז, סול ורוקנ'רול, שנשענה יותר מדי על נוסטלגיה. הקטע שלו נמשך יותר מדי זמן והגרוב הלך והתנדף בהדרגה, כשהאלמנטים המזרח-תיכוניים המעניינים פינו את מקום לנוסטלגיה המיותרת נוסח Ain't No Sunshine"", שלא מתאימה להופעה של קולולוש.
c.jpg "קולולוש ובאני סיגלר 2 שחור לבן (צילום: ענת ברקאי)")
מדי פעם חוזרים הרגאיי, הנגיעות של המוזיקה האפריקאית, הליטוף של הג'אז. אבל הסך הכל נשמע מעורער. מי אתם קולולוש? עם התשובה עלה לבמה האיש האמיתי של הערב, שבא לסדר את הבלבול והבלגן ולהציל את ההתפוררות - יוסי פיין, שהוכיח שהשרביט האמיתי של מוסיקת הגרוב והfאנק היא גיטרת הבס, ומי ששולט בה, שולט בז'אנר.
יוסי פיין עושה סדר
בעשר דקות של ג'אם סשן מאולתר ומטורף הצליח הוירטואוז והפנומן לאגד ולהדביק את ההגדרה העצמית של הלהקה הזאת מחדש ולהוכיח שמה שחסר לקולולוש זה בעצם מנהיג. כמעט מיותר לציין שהאירוח שלו היה החלק הטוב ביותר של ההופעה.
באני סיגלר המשיך אחר כך בשלו, ואפילו שר קצת "הבה נגילה". מילא, שישיר בעברית עילגת, אבל לקחת את אחת הקלאסיקות הכי גדולות של לד זפלין : "Babe, I'm Gonna Leave You", ולנסות לעשות מזה מקצב שחור, היה כבר ממש תמוה.
ורסטילים, אולי יותר מדי
הסוף היה דומה לפתיחה, פתאום חזרו החבר'ה לאותו שיגעון עם "Mind and soul", שיר מהוקצע ומקפיץ, שקצת היו חסרים עוד כמוהו.
קולולוש היא להקה ורסטילית, אולי יותר מדי. המוזיקה שלה מורכבת מגרוב, היפ-הופ, פאנק, אסיד-ג'אז, קצת רוק, מעט מסורת אפריקאית, בלוז אמריקאי ואפילו מזרח-תיכון. כמו שאמרתי, אולי יותר מדי. אם רק ישאירו את הצרחות והגיטרות לרוברט פלאנט, את בלדות הבלוז לאסף אבידן ואת הגרוב יפקידו אצל יוסי פיין, יהיה קצת יותר קל להבין אותם. וליהנות מהם.
קולולוש יחממו את ZERO 7 בהאנגר 11 בנמל ת"א ב-21.11