_c.jpg "נינט מופע השקה (צילום: אורית פניני)")
נינט טייב היתה פעם "המאמי הלאומית" והיתה יכולה לבחור להיות כל מה שהיא רוצה. טאלנטית, מנחה של תוכנית טלוויזיה בפריים טיים; זמרת מיינסטרים דביקה, שכל אלבום שלה מוכר פלטינה כפולה והיא מתקתקת קיסריות אחת אחרי השנייה; פרזנטורית קבועה של מותג ענק, למשל בנק או חברת ביטוח. אבל מכל האפשרויות שהיו בפניה היא בחרה להיות זמרת הרוק מספר אחד בארץ (כולל הגלח בתספורת), זו שעשתה מהפך פרטי, ועוד עשויה להוביל כאן מהפכה. כי נינט היא מקרה ייחודי שעוד לא היה בארץ כמוהו - חיבור הזוי אך מציאותי בין רוקרית אלטרנטיבית למגה-סלב.
תאטרליות מרתקת ואנרגיות גבוהות
שימו רגע בצד את מופע ההשקה המצויין לאלבומה החדש "Sympathetic Nervous System", שהיא נתנה אמש במועדון בארבי בתל אביב, מלווה בחברי להקת "רוקפור" ובמאיה בלזיצמן - הרכב הרוק מהמובילים כיום בארץ, אם לא הטוב שבהם. שימו רגע בצד את ההופעה האדירה שלה על הבמה, בשילוב נדיר בין יכולות ווקאליות גבוהות, תאטרליות מרתקת ואנרגיות שסחפו את הקהל - ולא קל לסחוף קהל במופע כזה, עם אלבום שרק יצא, רובו לא מוכר, וקהל שלא מתמסר בקלות. שימו רגע בצד את שרשרת השירים שחלקם ריגשו, חלקם הלהיבו וחלקם סתם היו טובים.
_c.jpg "נינט מופע השקה (צילום: אורית פניני)")
שימו את כל זה רגע בצד, ותדמיינו מה יקרה אם נינט תתמיד במה שהיא עושה כעת, ברוק המעולה שלה, שלא פוצע את האוזניים אבל כן מאתגר את המאזין, בעוד אלבום או שניים, כולל האלבום הבא שיהיה בעברית ומן הסתם יהיה נגיש יותר - היא יכולה לגרום למעגלים רחבים יחסית של קהל להתחבר דרכה לרוק אלטרנטיבי, לגיטרות עם דיסטורשן, למוזיקה שמחפשת אמת, עומק, כוח ויופי מיוחד, לזעקות המיתולוגיות של אמניות כמו פאטי סמית' ופיג'יי הארווי שנינט, בקולה, בשירתה, בהופעתה, מהדהדת אותן במלוא העוצמה. את מי שהעריץ אותה בגלל "ים של דמעות" היא איבדה מזמן, את הקהל של האלטרנטיב שהוא עדיין ציני לגביה יהיה לה קשה להשיג, אבל נינט יכולה בהחט לגדל כאן דור חדש של קהל, שהולך בעקבותיה לברר מי זה ג'ף באקלי ומי זו הארווי ויתחבר בזכותה למוזיקה איכותית שבלעדי נינט לא היתה לו מושג שהיא קיימת. דווקא היא, זו שלכולם יש המון סיבות לסנוט בה, יכולה לגרום כאן לשינוי.
כאילו זו זמרת מחו"ל, שתל אביב היתה משתחווה בפניה
מי שהיה נכנס אמש לבארבי, 23:08 על השעון, מבלי שיש לו ידע מוקדם לגבי נינט, היה יכול להתלהב מהופעת רוק נהדרת, ברמת איכות גבוהה של זמרת-יוצרת והרכב שתענוג להאזין להם. ואם מנקים שני שירים בעברית הוא היה עשוי לחשוב שמדובר בזמרת מחו"ל, שמביאה לארץ צליל רענן וכובש, אחרי שהקליטה אלבום בליברפול עם המפיק של הארקטיק מאנקיז, והרכב נגנים שכבר חרש את אמריקה ואירופה בכמה סיבובי הופעות. בלי ידע מוקדם לגבי מי זו נינט ומה קרה איתה עד היום, תל אביב הצינית היתה משתחווה בפניה, אפילו גלגלצ היו משדרים אותה, אבל יש קופים שממש קשה לסלק מהגב.
נינט עולה לבמה ומיד מזכירה את ביורק. הפנים חיוורות, בהירות, והיא לובשת משהו שמרחוק נראה כמו הקימונו הביורקי אבל הוא למעשה מעין של שחור ואוורירי, מתחתיו היא עם בגדים שחורים צמודים. השיער שלה משלב פאנקיסטיות עם קלאסה, כשמהקהל מביטה עליה יאנה יוסף, בתספורת דומה.
היא פותחת עם שיר הנושא של האלבום "Sympathetic Nervous System" ומיד מביא אנרגיות, חשמל, וזעם. הגיטרות שלה ושל ברוך בן-יצחק נשמעות טוב, מדודות, הדיסטורשן לא קורע את האוזניים. כשהיא צועקת זה נפלא וכשהיא מחייכת זה לא פוגם בהנאה. ב"Sweaty Palms" כבר ברור שנינט התקדמה מאוד כגיטריסטית. היא עדיין לא תמר אייזנמן (כי מי יכולה להיות?) אבל הכיוון טוב, ויש לה כאן דואט נחמד עם מאיה בלזיצמן ששרה ברקע את ה"נה נה נה". השיר חזק, רוקפור מנגנים מדהים והביצוע עצמו טוב.
רעש מרוכז ואיכותי, ותשוקה חייתית
ב"Room", השיר השלישי, הרעש מרוכז ואיכותי, ותשוקה חייתית. מתברר שהמופע הזה עומד להיות טוב ממופע ההשקה הקודם שלה בבארבי, לאלבום "קומוניקטיבי". נינט עלתה כמה מדרגות בהכל - בשירה, בנגינה, בפרפורמנס, בכתיבה. נכון, לפעמים זה נראה כאילו היא מתאמצת יותר מדי להיות כזו, אבל המאמץ הזה בא ממקום אמיתי, לא מזויף. ולא פחות חשוב מכך - הקהל שבא לראות אותה כבר לא בהלם מהמהפך שהיא עברה. הוא כבר יודע למה לצפות ומחזיר לה אנרגיות חיוביות. עכשיו הוא יכול ליהנות ממה שהיא מביאה. אף זמרת אחרת בארץ לא היתה ממלאת את הבארבי עם שירים כאלה.
_c.jpg "נינט מופע השקה (צילום: אורית פניני)")
נינט לוקחת הפוגה קטנה מהאלבום החדש ושרה את "אם אני אלך", שנפתח עם הצ'לו המפורסם של מאיה בלזיצמן. הקהל מגיב בהתלהבות לשיר שהוא מכיר ואוהב. העיבוד החדש מבליט יותר את נינט כזמרת ופחות את הלהקה. היא מפציעה כאן מבין הכלים וזועקת את האמת שלה להנאת המעריצים. "Unrequited Star", שיר כואב, נשמע על הבמה הרבה יותר קשוח והרבה פחות רדיופוני מבאלבום, ועדיין הוא יותר זמין ונגיש ממה שנדמה. הברייק פה לפזמון מקסים, והפזמון עצמו הוא רגע מוזיקלי קטן ונפלא בתוך ים השאון. בהמשך בן-יצחק מרים לנינט להנחתות ובין שניהם נוצר מעין דיאלוג גיטרות נחמד. ברגע הזה אתה קולט שנינט הגשימה הלילה עוד חלום, ובסיום הנאמבר הם מנגנים גרסה מסובבת ל"בין שמיים לענן מנצנץ כוכב קטן". אין ספק שזה הלילה שבו הכוכב של נינט מנצנץ בכל עוזו.
נואשת, עצובה, זועמת, שואלת מה זה מוות
ב"27" נינט שרה כמעט בלי ליווי ברקע. בשיר כל כך אישי חשוב לה שיקשיבו למילים. היא כיוונה לבולטות שלו, וכשמגיע רגע של שיא בגלישה בפזמון יהודה בקהל מניף אגרוף של התלהבות. נינט מושכת את הבלדה עוד קצת. היא לא שרה כאן הכי מדהים, אבל נשמעת בדיוק כמו שהתכוונה - נואשת, עצובה, זועמת, שואלת מה זה מוות.
עוד קפיצה קטנה לעברית ב"מדברים", שיר שמעלה על המוקד את תעשיית הרכילות שבנתה אותה כמפורסמת וממנה היא ניסתה להתרחק קצת. זה שיר חשוב, שהביצוע שלו לא מרטיט, רק "בסדר", אבל הוא עדיין סמלי ובעל תפקיד מרכזי במופע הזה.
רונה קינן עולה לבמה כדי לשיר עם נינט צמד שירים. זהו. זו החותמת. מעכשיו אף פלצן תל אביבי ששומע רוק איכותי לא יוכל להתפלצן על טייב ולהגיד שהיא לא שייכת לברנז'ת הרוק המקומית. נינט קנתה בה את מקומה בעבודה קשה, ויתורים מפליגים ובעיקר מוזיקה מצוינת. קינן היא הדובדבן. הן שרות יחד את "ארבע מיתות". שיר של המשורר דורי מנור שקינן הכירה לנינט, שהלחינה. הן שרות נמהר, חפוז, רצות מבלי להביט לאחור, הולמות שוב ושוב, מזכירות את פוליאנה פרנק, את פורטיס בפאזה התזזיתית שלו, את סמית'. שיר שכאילו נלקח מאופרת הרוק "מאמי", לא זו עם מזי כהן, אלא זו שהיתה צריכה להיכתב על נינט, והקהל חולה על זה.
קאברים לפנתיאון
השיר השני עם רונה קינן הוא"Sheela Na Gig", קאבר לפיג'יי הארווי, כי אם כבר, אז עד הסוף. הן מתחילות יחד ואז מתחלקות בשירה ושוב שרות יחד ומחזיקות במשותף קו גיטרות ראוי. כשהעוצמה והקצב נכנסים זה כבר נהיה להיט רוק אלטרנטיבי חזק ומאלף, מהנה ממש, אגרסיבי, עם נוכחות של עומק ועדינות שמביאה קינן. החלק האחרון שלו אדיר, איכותי, הן מעולות יחד. הארווי עצמה היתה גאה בהן, כי מדובר בקאבר לפנתיאון ורגע שיא במופע הזה.
_c.jpg "נינט, רונה קינן, מופע השקה (צילום: אורית פניני)")
הפתיחה של "What Are You People" חזקה ומלהיבה את הקהל. נינט בלי הגיטרה, מתחילה לזוז ולהפגין שמץ מהיכולות שלה כפרפומרית. אין מה לעשות, כשהיא לא רתומה לחשמלית שלה היא יכולה לרחף. מבחינת האלבום הזה, מדובר בלהיט שגם יצא כסינגל והקהל מגיב בשמחה לביצוע הכוחני. "O'computer" הוא שיר שהבית שלו גורם לך לחשוב והפזמון שלו גורם לך ליהנות. נינט שרה אותו כל כך יפה, עושה דואט עם הצ'לו של בלזיצמן, שמנגנת מדהים, והחבילה כולה מגניבה לגמרי.
השאלה שכל אמן גדול שואל את עצמו - האם אני משוגע?
רגע מפתח נוסף הוא הויתור של נינט על "כשאתה כאן" מהאלבום הראשון, שהיה מתוכנן אבל לא בוצע. לא צריך. באמת שלא. מי צריך אותה מקיאה כשיש לנו אותה מופיעה. היא מדלגת יש ל"Drowning" האיכותי ומיד אחריו מגיע עוד רגע שיא במופע בדמות הקאבר שלה ל"Crazy" של נארלס בארקלי, שמרים את הבארבי. הקהל מכיר את השיר, מחזיר לנינט אנרגיות, והיא משתוללת עם המיקרופון ושואגת בטירופים, עד שנדמה לך שעוד רגע היא מאבדת את הקול. איזה מאבדת. הבחורה צווחת את עצמה לעצמה ולמעשה שואלת את השאלה שכל אמן גדול שואל את עצמו - האם אני משוגע? ואם כן - עד כמה.
"Yellow Tree" משיך את הקו עם התפרצות חזקה ומכוסחת רגע לפני ההדרן, אליו היא עולה עם "ICU". הקהל מריע ללהיט. נינט חוגגת את השיר הזה וההרכב מצלצל מעולה, כמו תרועת ניצחון אחת ארוכה, עם תחושה אופטימית, כיפית. בשיר האחרון "Find My Love", נינט מוצאת אהבה אוונגארדית על רקע הבייס דראם ואחר כך נשרפת באהבה, מתפרעת, מתחרפנת, קורעת את הבמה, בנאמבר שקודח מרוב עוצמות ומתפוצץ בכוח אדיר. 00:20 היא יורדת. לילה בלתי נשכח. מסך.
>> נינט בראיון: "כשאני עושה מוזיקה אני לא חושבת מה הקהל יאהב"