20 שנה ל"זמן סוכר": איפה הילד חגגו בשוני

"איפה הילד" היא אחת מהלהקות הטובות ביותר שקמו במוזיקה הישראלית. להקה שנבנתה סביב אלמנטים בסיסיים של רוקנ'רול מחויב, רעב ויצירתי. כמעט תמיד היו שם האמת וההתרסה, התשוקה וההתלהבות, מניפת הרגשות שפותחת הכתיבה, הטוב שמרעיפות הגיטרות על האוזן והגוף החזק של חטיבת הקצב, המחאות והשיקוף של המציאות, הריקודים והלהיטים, הזעם הצעיר לנצח והיומרה להישאר צנוע, המלודיות שמנצחות פעם אחר פעם, האמירות האישיות על אהבה ובדידות, אושר קטן ושאלות גדולות. וכמובן החברות, המתחים, הכישלונות, ההישגים, ההישרדות, הקאמבק, האלבומים והשירים, שיותר חזקים מהכל. כשמחברים את הכל יחד מתקבלת חבילה יוצאת דופן של ארבעה אנשים, מוכשרים, מנגנים, שרים, שכמו ארבעת יסודות האלכימיה - רוח, אש, אדמה ומים, התחברו על ידי ניצוץ, ויצרו שלם שהוא גדול מסכום חלקיו. ארבעה – אסף שריג, אופיר בר-עמי, אסף "בובי" מרוז וחמי רודנר - שאף פעם לא התרברבו במה שהשיגו, ורוב הזמן עשו ועושים אחלה מוזיקה. גם אמש, באמפי שוני.

להקת רוק טובה, חשובה, משפיעה, אהובה, ושורדת

אין דבר יותר קשה במוזיקה מלהיות להקת רוק טובה, חשובה, משפיעה, אהובה, ושורדת. "איפה הילד" הוקמה לפני 27 שנה בקיבוץ גבעת ברנר. לפני 20 שנה נכנסה הלהקה להקליט את אלבום הבכורה שלה, "זמן סוכר", שכפי שהראתה השנה הטלוויזיה, הוא אלבום יקר ערך בתולדות הרוק המקומי, אולי האלבום הקיבוצניקי-ארצישראלי החשוב האחרון, זה שאחריו הכל כבר נראה אחרת. חגיגת 20 השנה להקלטות האלבום, בה התארחו אמש חברי "מוניקה סקס", "מופע הארנבות של ד"ר קספר" ואביב גפן, היתה הופעה חשובה, ציון דרך בתולדות הלהקה בפרט והרוק הישראלי בכלל. לא בכל יום מציינים כאן 20 שנה לאלבום כזה.

"איפה הילד" הם כבר לא כוכבי-רוק כמו פעם, ועדיין הם ממלאים את הבארבי בקלות. ובכל זאת, המראה של אמפי שוני המלא, עם רחבת עמידה גדולה וצפופה למרגלות הבמה, חימם את הלב. הקהל ברובו 30 פלוס, 20 פלוס, כיבד אותם, בה לשמוח איתם ובשמחתם. קיבוצניקים, מושבניקים, עירונים, הרבה בנות. מלח הארץ האמיתי. החבר'ה מהמילואים, מפסטיבל ערד, מהתור בחדר אוכל - לתור של הבירות. לשוני אין תדמית של הופעות רוק, וגם אמש הווליום בתחילת ההופעה היה נמוך מדי, ובכל זאת הצליחו "איפה הילד" להפוך אותו לערב אחד ל"רוקסן".

"העצב שלה" כאילו שייך ל"מוניקה סקס"

שירי "זמן סוכר" היוו את השלד למופע. הם פתחו עם שיר הנושא "זמן סוכר", שיר שמיד גורם לך להיכנס למכונת זמן בחזרה לקיץ 93' המיתולוגי. אחריו המנועים התחממו עוד יותר עם "השמיים הגבול", להיט הידיים באוויר הראשון ובטח לא האחרון לערב זה. "הקמנו את הלהקה ב-86' בגבעת ברנר", נזכר רודנר, ושר את "איפה הרוח" שנכתב כבר אז. אחריו בא "מסיבת התה של עליזה", שכל פעם מחדש אסף שריג מצליח למנף מבלדה עגמומית להמנון רוק. ואם כבר שירים למעריצים הכבדים - הגיחה "ציפור גן עדן" הדוקרנית והקשוחה, "בשבוע הבא בפלייליסט של גלגלצ", אמר עליה רודנר בחיוך.

חברי "מוניקה סקס", שחיממו את "איפה הילד" בניינטיז עולים לתת כבוד ורודנר מרוצה שנותנים לו לנגן בס ב"השמלה ממדריד", שמחבר אינטליגנציה, ליריקה ורוקנ'רול, כמו שרק יהלי סובול יודע. הקצה השני של אותה "מוניקה" הוא שחר אבן צור האנרגטי שמעמדת התופים בורח לצפון ומקפיץ את הקהל עם "גשם חזק". מוניקה מתכבדים לבצע את "העצב שלה" של "הילד". שלושתם שרים אותו - סובול, אבן צור ופיטר רוט, ופתאום נדמה שזה היה יכול להיות לגמרי שיר שלהם.

המעריץ אביב גפן מפרגן ב"אחד אלוהים"

"איפה הילד" מנצלים את המעמד לשני שירים מתקופת "זמן סוכר" שכלל לא נכנסו לאלבום, רגע היסטורי של ממש. הראשון, "אהבה", הוא שיר בוסרי של אסף שריג, שמאוד מושפע כאן מהביטלס, אבל הטקסט שלו כאילו נכתב על הקאמבק שלהם: "אהבה, האושר מחפש הזדמנות, ניתן לו אותה / הגיטרות מנגנות שירים של תשוקה". כי רוק טוב הוא בבסיסו תמיד אותו דבר - חבר'ה עם גיטרות ותשוקה שמחפשים את האושר. השני, "ג'וני", שיר טוב בגוון ניו-ווייבי אייטיזי, נכתב על ידי רונית ברגמן מ"פלסטיק ונוס", ולא בוצע על ידי "איפה הילד" מאז 91', כיוון שחברי "ונוס" איימו עליהם במכות.

אביב גפן, שהחל את דרכו ב"רוקסן" כמעריץ של "איפה הילד", הגיע לפרגן וכמו במופע הפרידה של הלהקה ב-99' ב"קולנוע אלנבי" ביצע איתם את "אחד אלוהים", השיר הראשון של הלהקה שהתפרסם, שתפור עליו היטב. ככל הנראה, כיוון שהאירוח של גפן לא היה מתוכנן לא בוצע שיר מהרפרטואר שלו, ו"איפה" המשיכו ל"יושב בכורסא" ההוזה, עליו סיפר רודנר שנכתב ברגע של "דאון" בתוך מרתף. ואם כבר מרתף, הקטע הבא היה "קראתי את מכתבך", בלדת רוק פצועה וכואבת על פרידה.

הקספרים מתכבדים ב"נפלת חזק"

ושוב, אחרי העצב מגיעה השמחה, אחרי הדיכאון באה החרמנות המחודשת. מי שהרים את הרודנרים מהתחתית היו שי להב ואורן ברזילי, "מופע הארנבות של ד"ר קספר", עם "סקס", אחד השירים הכי גדולים שלהם, שבבת אחת יצר באמפי גל אנרגיה חודר שריון. הבמה קפצה, הנגנים השתוללו, הקהל רקד, החיוך של חיים שמש התרחב, וקיץ 93' שוב נראה באופק. הקספרים התכבדו ב"נפלת חזק". אורן ברזילי החולוני בשירה, שי להב הטברייני בשירה וקלידים, הצטרפו לחמיאדה השינקינאית, פינת ירמי קפלן. ואז כמובן הגיע "אחלום לנצח", השיר של הקספרים על המוות, שסימל ב-95' את תחילת הסוף, ואמש העיף את שוני לשמיים.

אחרי השיא עם הקספרים היו חייבים "איפה הילד" לייצר שיא משל עצמם, וזה אכן הגיע עם "מה שעובר עלי", שיר שאפילו ילדים בני ארבע וחצי יודעים לזמזם. אחרי התודות הגיע תור הריקודים עם "מישהו שומע אותי". שני הלהיטים הגדולים, שנוגנו בצורה מושלמת, היוו יחד את תרועת הניצחון של הלהקה והדגימו את כוחו של האלבום ההוא (כן, כולל הסינגל שקידם אותו מבלי שנכלל בו).

תמיד יישמע ברקע אותו משק כנפיים

ההדרן נפתח עם "כנפיים (אינך שומע)" של אסף שריג לזכר אביו ז"ל, שהפך לשיר הרבה לפני שגלי צה"ל עלו על הפטנט. לטעמי זהו השיר הכי מרגש בתולדות הלהקה ובכל דרך פתלתלה בה החבורה הזאת הלכה, הולכת ותלך בה, תמיד יישמע ברקע אותו משק כנפיים שמחבר אותם לאישי ולאינסופי מצד אחד, ולישראליות מצד שני. אחריו בוצע "אנחנו נהיה בסדר". הקהל האזין לו בסבלנות, אבל ניכר שכמו האלבום שהוא בא ממנו "בני המאה ה-20", עדיין יש לו דרך לעבור כדי להגיע ללב שלהם.

את ההופעה חתמו "איפה הילד" עם "אמריקה קרובה", השיר שפתח את "זמן סוכר" בהכרזת מלחמה על העולם, מלחמה שלבטח טרם הסתיימה, עם הרבה קרבות רוקנ'רול לנצח בהם. לפני הפזמון האחרון מגיע קטע נגינה ארוך ורודנר מצטט את "Working Class Hero" של לנון, כמו אומר: 'גם אם אנחנו רק גיבורי מעמד הפועלים של הרוק הישראלי, עדיין השגנו משהו, עשינו משהו'. ואז מגיע קטע נגינה של כשתי דקות, מעין טראנס גיטרות פסיכדלי, עד ילדותי השניה, השלישית, לא טוב לי, לא רע, אמריקה קרובה, והלהקה הזאת אדירה.

• אביב גפן
• אופיר בר-עמי
• אורן ברזילי
• איפה הילד
• אסף שריג
• הקספרים
• חמי רודנר
• יהלי סובול
• מוניקה סקס
• מופע הארנבות של ד"ר קספר
• פיטר רוט
• שחר אבן-צור
• שי להב