דויד המלך

דויד ברוזה הוא פנומן. שילוב ותיק ועמוק של רומנטיקן ספרדי בנוסח סראט, דילניסט אמריקני ונשמה ישראלית. מוזיקאי גדול, גיטריסט ענק וזמר מרגש. דמות אצילית, חייכנית, שרמנטית, שכובשת את הלבבות ולוקחת אותך לשלל מסעות. אל העבר הישראלי הנוסטלגי, אל האישה הספרדייה האוהבת, אל המוטלים המאובקים של אמריקה, בדרך לאיזו עיירה נידחת. כשברוזה פורט על הגיטרה ושר שיר שומעים בקול שלו את המרחקים של הכביש, המרחבים של הנפש, ובעיקר את היופי והגעגועים. הו, המרחקים, כפי שחרז לברוזה מאיר אריאל ז"ל, ב"שיר געגועים", שלא בוצע אמש, אבל נכח באוויר במלוא אונו. געגועים לעצמנו, למי שהיינו, למי שנהייה, למי שאהבנו ולמי שנאהב.

הקדיש לבתו את "אהבה עד שמיים"

וגם לברוזה היו אמש געגועים. ברגע המרגש ביותר אמש בהיכל התרבות במופע שציין 25 שנה לאלבום הגדול "האישה שאיתי" הקדיש ברוזה את השיר הנשכח "אהבה עד שמיים" לבתו מורן, ועמד על סף בכי. כל הערב הזה היה מרגש עבורו ועבור הקהל שלו, שמילא את ההיכל בהמוניו, התלהב, רקד סיום, וחיבק בחום ואהבה את ברוזה, שהיה כה ראוי לכך. ממש כמו שהיה ראוי לאות מסדר הכבוד מטעם מלך ספרד חואן קרלוס, שהעניק לו בסיום נציג השגרירות הספרדית. אבל אותו רגע קטן ואישי, בו הקדיש ברוזה את השיר לבתו ודמעה נצצה בעיניו, היה רגע שבו צריך לעצור ולהיזכר בכל אותם סיפורים מ-25 השנים האחרונות על הזמר הצעיר, שבעקבות ההצלחה העצומה של אותו "האישה שאיתי", עזב את הבית והמולדת כדי לחפש לעצמו קריירה בניכר, בודד כזאב ערבות ומוצף בכמיהה לשוב למשפחתו.

היה זה אחד הערבים המקסימים של הזמן האחרון. עם כמעט כל הלהיטים מכל התקופות, עם שורת אורחים מכובדים שהוסיפו צבעים וגוונים, עם ניהול אמנותי נבון של דן תורן, שאיכשהו הצליח להוציא מברוזה את ההשתוללות חסרת הרסן והדי מיותרת על הגיטרה ועם הפה, ומנגד לשמור אותו על אש מתגברת והולכת לכל אורכו של הערב.

כבר בפתיחה מברך ברוזה את הקהל ב"איזה כיף להיות פה" כשהאורות באולם הענק דולקים למחצה, ומיד יוצר תחושה של בית, של סלון ביתי בו נמצאים כרגע 2600 איש שמצטופפים מהמסד עד הטפחות בהיכל שלערב אחד מזכיר את המצדה. רק עם גיטרה ברוזה שר את "מותר להיות" הסנטימנטלי, שמייצג את הפעם, ומיד אחריו את "שרוכים" שמדבר על גיל 55 ומייצג את העכשיו.

יהונתן גפן קורא את "האישה שאיתי"

ואז עולה האורח הראשון, יהונתן גפן, החבר הטוב שתרגם עם ברוזה את שירי ,האישה שאיתי" מדקלם את שיר הנושא וזוכה לתשואות. להקת הליווי עולה. רמי לוין, שלא ניגן עם ברוזה מאז אותו אלבום, נותן על הפסנתר את המשפט המוזיקלי הכה מזוהה וברוזה, עדיין נרגש, שר את אותו שיר אהבה אולטימטיבי שכבר הפך למטבע לשון ישראלית. הביצוע כמובן מושלם. הקהל שקט, מאזין בדממה, קהל של קונצרטים וברוזה יודע שיצטרך להתאמץ הערב כדי לגרום לו לקום על הרגליים.

בהמשך מגיעים "נולדת בשבילי" בו מפגין ברוזה את יכולותיו המיוחדות על הגיטרה. ב"בליבך", אחד הלהיטים הגדולים שלו, הקהל עדיין רדום וברוזה מפעיל אותו לשיר את ה"אהההה". הקצב מתגבר והקהל מתחיל להתעורר עם ביצוע קאנטרי ל"סניוריטה". גם ברוזה עצמו מתחיל להשתחרר מעול החגיגיות ומההתרגשות, שחרור שחשוב למופע הזה על מנת להעניק לו פנים וצורה ואפיון משלו.

עליה נוספת באנרגיות נרשמת כשיעל לוי עולה לדואט של "שיר אהבה בדואי", או טקסט של איציק ויינגרטן ולחן של יצחק קלפטר שהפך לשיר אהבה חוצה דורות. לוי רחוקה מלהרשים בשירה שלה, אבל ברוזה מקבל אותה בחיוך גדול ושמח שסוף סוף יש לו פרטנרית על הבמה. בסולו התופיםוהפרקשן של גדי סרי ואמיר פינטו המצויינים הקהל מוחא כפיים. ואז ברוזה מפתיע ושר את הפזמון האחרון בערבית.

רביעיית המיתרים מצטרפת

בשלב הזה מצטרפת רביעיית המיתרים עם מאיה בלזיצמן (צ'לו), גליה חי (ויולה) וחן שנהר וקרן טננבאום (כינורות) שתישאר עד לסיום הערב. ברוזה שר את"כמו שאת" בביצוע איטי, דרמטי, רציני, צרוד, לוחץ על הגרון, כשהעיבוד מסביבו נשמע כמו קטע של ונגליס, עם מיתרים דרמטיים והקהל מת על זה. ב"זה הכל או כלום" הקהל כבר מוחא כפיים בקצב וברוזה רוקד עם הגיטרה, שיחד עם הפרקשן נשמעת כמו שקשוק של רכבת בתחושה של נסיעה במרחבים הפתוחים. ברוזה מתענג על עוד סולו גיטרה ומאריך את הביצוע המצוין הזה עוד קצת.

אחר כך, לראשונה מזה שנים, ליתר דיוק מאז גיל 19 לדבריו, מחליף ברוזה לגיטרה חשמלית במה שהוא מכנה אותו "משבר גיל 50". התוצאה היא הבלוז הבסיסי, הישן והטוב של "דניאלה", שבערב כזה, שמבוסס ברובו על רומבות ומקצבים לטיניים, נותן צבע שונה ויפה.
ואז עולה הנסיכה, זמרת הלאדינו יסמין לוי, שפוצחת במעין מאהוול בלאדינו שמוביל ל"בנהר של סביליה". ברוזה שר איתה לסירוגין בעברית וספרדית והיא עונה לו בלאדינו ובעברית, באחד הביצועים המיוחדים של המופע הזה. לוי הגיעה למופע הזה כשהיא בשיאה, זמרת מושלמת, מה שניכר בכל תו ותו שהיא שרה והקהל מריע לה בהתאם.

משיא לשיא, עם רקדנית פלמנקו

ומשיא לשיא. כי מיד אחרי לוי מצטרפת לחגיגה הכנרת ורקדנית הפלמנקו טניה וינוקור, שעבדה עם ברוזה במופע המשותף על להקת מיומנה "בחונטוס" ברוזה נותן בגיטרה את הקצב של "איסלה מוחרס". טניה מנגנת בכינור, ברוזה רוקד עם הגיטרה ואז היא מתקדמת לקדמת הבמה בצעדי ריקוד פלמנקו וגורמת לקהל לצאת מגדרו ולברוזה לעמוד ולמחוא לה כפיים בקצב יחד עם הבסיסט אלון נדל. בשלב הבא ברוזה מוריד ת הגיטרה ורוקד עם טניה בקדמת הבמה, כשמאחוריו מתחיל לשיר הפרקשניסט. תשואות הקהל מתחזקות והאקסטזה גוברת עד לסיום הקטע בו חוזר ברוזה לגיטרה.

החגיגה נמשכת עם "טיו אלברטו" הסוחף והלהיטי, האנרגיות באולם מתגברות, רביעיית המיתרים נותנת ליווי דומיננטי שמעניק לקלאסיקה הזו עוד נפח, זווית וצבע. ואם כבר קלאסיקה, אז עכשיו מגיעה הגדולה מכולן. נדמה לי ש"סיגליות", שהפך לחלק מפס-הקול הישראלי, מושמע ברדיו הישראלי אפילו יותר מ"האישה שאיתי". הערב זוכה ההמנון הזה, שיר האהבה הענק הזה, לביצוע קלאסי, שהופך לשירה בציבור גדולה של כל הקהל. ברוזה שר חלק מהשיר בספרדית נהנה מכל רגע.

ומשירה בציבור אחת לשנייה. ברוזה מנצח על הקהל ב"מתחת לשמיים" כאילו היה עינת שרוף. הוא שר שורה, הקהל שר שורה, הוא צועק, הקהל עונה, הוא מיילל, הקהל צוהל. למרות ששכח להזכיר את מאיר אריאל. מיד אחר כך מגיע השיר האחרון לפני ההדרנים. "יהיה טוב", המנון אמיתי של מדינה שלמה (או לפחות חצי ממנה) זוכה לביצוע גדול, לעיבוד עשיר, עם כלי מיתר מפוארים. ברוזה מסיים אותו כרוק סטאר. הקהל קם על הרגליים להריע וברוזה יורד.

אות ותואר כבוד ממלך ספרד

אז עולה המנהל האמנותי דן תורן ומזמין את נציג שגרירות ספרד בארץ, שאחרי נאום קצר מקריא את כתב אות הכבוד של מלך ספרד ומעניק לברוזה אות מסדר הכבוד האזרחי מטעם המלך, על היותו שגריר נפלא של ספרד בישראל ושל ישראל בספרד. ברוזה התרגש כמו ילד. המסע הארוך שהתחיל לפני 25 שנה (26, אבל למה להיות קטנוניים) ב"אישה שאיתי" הסתיים באות כבוד ממלך ספרד. מי היה מאמין. הקהל נעמד על רגליו, מחא כפיים והריע. כי מגיע לו.

"מגיע לו" היה גם השיר השני בהדרן, אחרי שברוזה, לבד עם הגיטרה, שר "אל תשאלי אם אני אוהב" וריגש אולם שלם. ב"מגיע לו", אליו התחבר "רומבה", ירד הקהל לרקוד במעברים, לפני הכיסאות, איפה שרק היה מקום פנוי. זה היה מחזה מרהיב, כשעל רקע הסולואים של הנגנים 2600 איש קמים ורוקדים יחד בהיכל התרבות, בשילוב מדהים של קצב, שמחה, הנאה ורגש, וכסיום אופטימלי לערב הנפלא הזה, שלא היה ארוך מדי.

דויד ברוזה הוא מגדולי האמנים בישראל ב-30 השנה האחרונות, את זה איש לא ייקח ממנו. אמש, בהיכל התרבות, הוא ארגן לעצמו ערב מחווה נדיר, יפה, מושקע וחגיגי. שרק ימשיך ולהרבות בשמחות.

• דויד ברוזה
• האישה שאיתי
• היכל התרבות
• יסמין לוי
• יעל לוי
• מאיה בלזיצמן