כאשר כנות פוגשת את המוזה, מקבלים מוזיקה טובה, כאשר הלב פוגש את הדיסטורשן של סיאטל, מקבלים את אליס אין צ'יינז ("Alice In Chains"), להקה הרוק, הנחשבת לאחת מארבעת האמהות של סצנת הגראנג' שפרצה בסיאטל של סוף ה-80' תחילת ה-90'.
כאשר ליין סטיילי, סולנה המיתולוגי של "אליס" נפטר, הלהקה למעשה התפרקה. המחשבה על "אליס" ללא סטאלי לא נשמעה הגיונית בשום מובן שהוא. סטיילי היה הפנים, הקול והסמל של הלהקה.
עברו ארבע שנים עד שהחבר'ה הבינו שמותו של סטיילי הוא אומנם כואב ושחור, אבל לא סוף העולם, וללהקה יכול להיות גם עתיד כחול. אחרי שבחנו מספר סולנים מצאו החברים את וויליאם דובאל, סולן להקת "Comes With The Fall" כראוי להחליף את סטיילי, ואכן קשה להתעלם מהגישה הדומה ומהקול שמזכיר במשהו את הסולן המנוח.
האלבום הזה עומד בפני כל התאגרים שניצבו בפניו
ציפיות גבוהות, נעליים גדולות, השוואה בין הסולן החדש לישן, רלוונטיות למאה ה-21, והמילה המפחידה "קאמבק", הם רק חלק מהאתגרים שהאלבום "Black Gives Way To Blue", הראשון של אליס אין צ'יינז מזה 14 שנה, עומד בפניהם, וכמעט את כולם הוא מצליח לעבור בכבוד. במבחן התוצאה, אני די בטוח שגם סטיילי עצמו מחייך שם למעלה ואפילו היה שמח לחתום על האלבום את שמו, ובגאווה.
כבר מהריף הראשון של השיר הפותח "All Secrets Known", מתחילה צמרמורת לטפס במעלה הגב, כאשר דובאל וקנטרל מתחילים לשיר: "Broke, a new beginning / Time, time to start living life / Just before we die". כבר מהשיר הראשון ברור שהאמת האומנותית של הלהקה היא עם הפנים לעתיד ושהאלבום הזה הוא אלבום של תקווה ומלא בכנות לירית ומוזיקאלית כמו שג'רי קנטרל, כותב המילים העיקרי בלהקה, אוהב.
דיסטורשן איטי ומלודי, הרמוניות אפלות
השיר השני "Check My Brain" מחזיר את הלהקה לימי הגראנג' הרועשים, עם ריף כבד ואיטי שמזכיר במשהו בלאק סאבאת' ישנים, כמו ש"אליס" אהבו לעשות בזמנו, עם ההרמוניות הקוליות בין קנטרל ודובאל. אותו דיסטורשן איטי ומלודי, ואותן הרמוניות אפלות ממשיכים להוביל את האלבום בבטחה כמעין הצהרה של אליס אין צ'יינז: המלך והאגדה סטיילי אומנם מת, אבל יחי המלך החדש דובאל.
בין הגיטרות הכואבות מתחבאים באלבום גם שני שירים רגועים יותר, שמתבססים על גיטרה אקוסטית: "Your Decision" ו-"When The Sun Rose Again". כששומעים אותם קשה להשתחרר מההרגשה שקנטרל הוא בן אדם אמיתי, עם כנות אומנותית נדירה ושהמילים והגיטרה שלו הם הדרך שלו לפרוק את רגשותיו ולספר ולשיר על ואל סטיילי, בלי להזכיר זאת במפורש, הכל ברמזים וניואנסים, אבל דברים מהלב.
אלטון ג'ון מוסיף קיטש, אבל קיטש נסלח
לקראת סיום מגיע שיר הנושא של האלבום "Black Gives Way To Blue", שהוא גם הקטע הכי קיטשי בו, בזכות אלטון ג'ון שמופיע כאן על הפסנתר. אליס אין צ'יינז ופסנתר זה לא משהו שמסתדר באוזן בצורה הכי טבעית, אבל אפשר לסלוח להם, מאחר והתחושה הכללית שמלווה את האלבום כולו מתנקזת כאן לשיר אחד, כמעט לשורה אחת, שסוגרת את האלבום ואת הרגשות הרבים שמעורבים סביבו: "Tomorrows forcing a goodbye / lay down black gives way to blue / lay down i remember you".
אם בכל זאת מוכרחים להכניס את המילה קאמבק לסיפור, אז "Black Gives Way To Blue", הוא אלבום קאמבק אמיתי ומשובח, כזה שבאמת לא מבייש את קודמיו, ודובאל הוא בהחלט תחליף ראוי לסטיילי. אחרי שקורנל ופיית' נו מור כבר הופיעו אצלנו השנה בהצלחה גדולה, ורגע לפני שמאדהאני מגיעים, מומלץ גם להביא את "אליס".