יצאתי מרחפת מההופעה של קיי'ס צ'וייס

כששמעתי שקיי'ס צ'וייס מגיעים לארץ בפעם החמישית, אחרי פעמיים של סירוב קטנוני, החלטתי שממש בא לי לראות אותם. גם כי זה אקוסטי וגם כי עבר לפחות עשור מאז שניגנתי דיסק שלהם במערכת, בעצם עבר בטח עשור מאז ששמעתי דיסק, וגם בטח מאז שהייתה לי מערכת. למה סירבתי מלכתחילה אני לא יודעת, אולי כי זה יותר מדי מזכיר לי את תחילת החטיבה, אולי כי הם כבר קצת אחרי "לא במודה" והרבה לפני "רטרו". אולי כי חשבתי שהיום זה ישעמם אותי.

כולם קשובים בהגזמה, חיים כל מילה שהיא שרה

נכנסנו והתמקמנו למעלה, רחוק רחוק מהבמה אבל בדיוק מולה. תאטרון "גשר" מלא עד אפס מקום באנשים שחיים את המיד-ניינטיז ואני מוכרחה להודות שהאוירה מפרגנת. יאללה, להוריד מעילים, צעיפים, כובעים וכפפות - בואו ניתן להרמוניות המוכרות והקסומות לחמם אותנו מבפנים.

על הבמה שלוש עמדות; שתי גיטרות וקלידים. ושלושה קולות שמאוד מנוסים בלרגש. והם באמת ריגשו. הקהל שבוי יותר מילדים בגן בשעת סיפור. כולם קשובים בהגזמה, שקטים, חיים כל מילה שהיא שרה. שרה, ששרה שיר לא כזה שמח.

הביצועים לא יורדים ברמה, אלא ההפך

בתחילת ההופעה היא נשמעה לי קצת עייפה ומהר מאוד הבנתי שחוסר הדיוק שלה בלייב לא נובע מעייפות, זה פשוט אימפרפקציוניזם שיוצר פרפקציוניזם. הקטנות זה מה שעושה אותה, היא. מושלמת. האוזן שלי כבר מכווננת לגרסאות האלבום ומה שהיה נשמע לי כזיוף התברר כסגנון. הביצועים לא יורדים ברמה אלא ההפך. האחים (שרה וגרט) שרים ומנגנים יפהפה, כל הזמן מחליפים ביניהם גיטרות (לא הם, יש מישהו שעושה את זה בשבילם), והפסנתרן נע בין הקלידים לקסילופון וגם תורם להרמוניות הפלא. הכל שקט, יפה נורא ומלטף.

כמובו שהיו גם שירים שלא הכרתי ולכן פחות ריגשו אותי ואפילו קצת הרדימו אותי. אני מניחה שזה נשמע כמו דבר רע להגיד אבל האמת היא, שרק כשטוב לי אני נרדמת. הם גם עשו כל מיני קאברים כמו "I'm So Excited", שהיו לא צפויים ונשמעו במפתיע ממש הם, וממש טוב. ואת השירים שכן הכרתי אפילו שרתי. ולא רק אני. אולם שלם לוחש ביחד איתה שירים כמו "Now Is Mine. זה היה באמת נוגע ללב.

מתחילת הבוקר לא הפסקתי לשמוע קיי'ס צ'וייס

אם לציין לרגע את הסביב, בחיים לא ראיתי הופעה בארץ בה הקהל היה כל כך מסור. וראיתי פה המון הופעות, מהמון סוגים. היא (שרה) אפילו דיברה על זה שבשביל הופעה אחת לוקחים שלושה ימי אירגון ושזה הרבה יותר משווה את זה, וכמה כיף לחזור לכאן כי אנחנו הקהל הכי טוב בעולם. האמנתי לה. מחיאות הכפיים המטורפות אפילו לא הגיעו בין שיר לשיר, זה כבר היה בין בית לבית ובין משפט למשפט. שלושה הדרנים ועוד לא רוצים שיילכו.

תכלס להשאיר את הקהל עם טעם של עוד תמיד הייתה אינדיקציה להופעה טובה בעיני, וכל מה שאני יודעת זה שמתחילת הבוקר לא הפסקתי לשמוע קיי'ס צ'וייס. אז קטנונית ככל שאהיה, בין אם כי זה לא היה עירני מספיק או שהם לא ניגנו מספיק שירים ישנים, אין לי איך להכחיש את זה שיצאתי משם מרחפת על שביל של תווים וצלילים הביתה. תודה על זה, ושבאתם.

>> דקלה בקליפ "עפיפונים"

• הופעות חו"ל בישראל
• סטפני זינגר