הויברטור

ללירן דנינו יש לא מעט פלוסים כזמר מופיע, אבל גם לא מעט חסרונות. הופעת ההשקה שלו אמש במועדון זאפה בתל אביב הבליטה אותו כזמר טוב ולעיתים אף מרגש בכמה שירים, הראתה שבכמה אחרים הוא סביר, וחשפה בביצועים הפחות טובים את כל מה שהמפיק המוזיקלי והמעבד שלו אורי אבני הצליח להסתיר בהקלטות האלבום באולפן.

הו, ויברציה, את יקירתי

הבעיה הראשית של דנינו היא הויברציה שיש לו בקול. כשהוא שולט בה היא משרתת אותו נאמנה כזמר - מאפשרת לו לסלסל כשהוא פוזל לגזרה של עמיר בניון, ולהיות מיוחד כשהוא שר רוק, עולה לפלצט, ומנסה להישמע "בריטי". אבל כשהויברציה של דנינו יוצאת משליטה - אללה יוסטור. בהתחלה זה עוד נשמע כמו מניירה חביבה, בהמשך יש מקרים שהוא מתדרדר לקקפוניה קשה להאזנה.

הבעיה השניה של דנינו היא שלוקח לו זמן לפתוח את הפה. פיזית. בתחילת ההופעה הכל אצלו קפוץ, סגור, מורה לפיתוח קול שהיתה שומעת ורואה אותו היתה מתאבדת, כי לא ברור מאיפה הוא מוציא את היבבות הרוקיסטיות שלו, שהפכו לסימן ההיכר. לקראת הסוף בשירים האחרונים, הפה שלו קצת נפתח וחוץ מחיוכים הוא גם התחיל לשיר באמת. זה בלט ב"לבד", השיר הראשון שבו הפה כבר התחיל להיפתח, ובביצוע השני שלו ל"ללכת" (כן, הוא שר אותו פעמיים) ובעיקר ב"שבר ממולי", הביצוע הכי יפה והכי מרגש של הערב הזה.

פתיחה רועשת

דנינו ולהקתו בהנהגת אבני פתחו עם "אין לי כוח" ("לא נרדם"). בחירה נבונה, רועשת, שבבת אחת הכניסה את הקהל לאווירה. דנינו פותח אוזניים, מפשק רגליים, אוחז בגיטרה אקוסטית שהלוע שלה חסום באיזולירבנד שחור (בעיה לארגן לו אקוסטית ללא לוע? לא ברור), ומתמכר לדציבלים של הדיסטורשן. איתו על הבמה שני גיטריסטים. הבולט מביניהם, אריאל טוכמן, מכתיב פתיחה חזקה של רוקנ'רול.

בשיר השני, "זמן אחר", דנינו מתחיל לקלוט איפה הוא נמצא וההתרגשות צפה, עד שכמעט קשה לו לשיר. הוא עובר לדיבור, הביצוע נחמד, אבל השיר לא מספיק משויף. ההרכב הזה לא מוציא כאן את המקסימום. לקראת סיום הנאמבר זה גדל, אבל יכול להיות יותר טוב. "כל המילים" הוא להיט, דנינו מסלסל, הקול שלו רועד לתוך אקו היסטרי, הוא נותן הכל, נהנה, צועק 'איזה כיף' והקהל מחבק אותו. הקטע בו הוא שר "הכוכבים אמרו" נשמע טוב.

שילוב בין הבכיינות של בניון לזו של אביב גפן

ב"מה שהיה" הוא מתייסר בפלצט גבוה, מתחרע על המניירה של הויברציה באופן מוגזם, עד שזה נשמע בעייתי. אין לי בעיה עם הבכיינות שלו. ההפך. כמעט על כל רוקר רציני במדינה הזו אמרו פעם שהוא בכיין. דנינו מייבב בשילוב ייחודי בין בניון לאביב גפן, זה הטיקט שלו, והשיר בסדר, אבל חסר לו עוקץ, חסרה כאן רגל מסיימת כדי באמת לכבוש לך את הלב.

את הביצוע הראשון ל"ללכת" דנינו שר לבד, רק הוא וגיטרה. הקהל מצטרף אליו במקהלה. זה הרגע הכי אמיתי בהופעה. רק הוא, הגיטרה, הקהל והשיר (והרעידות בגרון) משאירים את דנינו חשוף מתמיד, במערומיו. זה השיר הכי חשוב שלו, שמגדיר את דמותו כרוקר, בודד, לון-ריינג'ר, השאיר מאחורי את הכל, לפניו האהבה, צועד לבדו בדרך הארוכה, מעליו רק שמיים אפורים, והכל מסביבו בוער ומעורפל, עד שהוא יוצא מתוך טבעת האש ומזמין את הקהל לשיר איתו את הפזמון האחרון, לחזק אותו, לתת לו כוח, כמו שאומרות המילים.

מיסטר ג'ונס מאבד את דתו כשפוגש את אבטיפוס

"חוזר אליך" הוא רוק אקוסטי מהיר עם גיטרה קטנה לצד האקוסטית, שיר יפה, עם ברייק, אבל סטנדרטי, סוג של מיסטר ג'ונס מאבד את דתו כשהוא פוגש את אבטיפוס. דנינו שר כאן בפה סגור מדי, הוא חייב איזה לואי להב או יהודה עדר שילמד אותו לפתוח, כי הפטנציאל שלו כזמר רוק רחוק מלהיות ממומש. "בואי" שאחריו גם הוא שיר יפה, רומנטי, הבעיה היא שדנינו נשמע בו כמו שהוא נשמע בשירים האחרים, כלומר יבבה עם קצת פלצט, ולשיר הזה מגיע משהו אחר.

בין השירים הוא מספר איך התחיל להתעסק במוזיקה עוד כשהיה "ילד פנימייה", מתאר מה עבר עליו עם האלבום ומודה לקהל. מסוג הדיבורים שמכינים מראש למופע השקה. אחר כך מגיע קאבר מיותר ל"זמן של מספרים" של ברי סחרוף. הכוונות של דנינו טובות, אבל הוא נרגש מדי, שוכח מילים וגם לא שר מספיק טוב. מצד שני - בשיר הזה הוא בלי הגיטרה וכיוון שזה לא שיר שלו, הלחץ קצת יורד והוא זז קצת על הבמה. התנועות חביבות, טבעיות, הוא נראה בסדר.

ב"לבד" הוא סוף סוף פותח את הפה ושר כמו שצריך. התוצאה יפה, לא קפוצה, לא רועדת, עם מעט סלסול. בכלל, דנינו משתמש קצת יותר מדי במניירות הפלצט והסלסול, ואין כאן טכנאי אולפן שיחביא את השפיצים. ב"לעצור את הדמעות" דנינו שוב משתחרר מהגיטרה וגם מאוזניית המוניטור, הוא זז על הבמה ונותן ביצוע כבד יחסית, גראנג'י, שמתלבש מצויין על הגבוהים שלו. למרות שהשיר הזה מזמין עיבוד הרבה יותר קטן ומרגש - זה היה הביצוע הקולי הטוב ביותר במופע, מה ששוב מעיד שלקח לדנינו כמה שירים להתחמם ולהגיע למקום הנכון.

"ללכת" שיר חזק, ב"עדיין ריק" הוא כבר לא ריק

השיר הבא הוא קאבר רוק כבד ל"אלף כבאים" של "דודה" עם שלוש גיטרות חשמליות. הביצוע חביב, רועש כמו שצריך, קצבי, קצר, לא מספיק מיוחד, והפספוס הוא שבמקום שאריאל טוכמן ייקח כאן סולו וייתן פייט למקור של סנדרסון - דווקא דנינו לוקח סולו גיטרה והתוצאה סבירה, אבל לא מלהיבה. בביצוע השני ל"ללכת", הפעם עם להקה, הלהיט מקבל את הגודל הראוי לו בנאמבר טוב מאוד. עכשיו, אחרי שעבד גם עם להקה וגם סולו - ברור שהשיר הזה הוא הכי חזק ברפרטואר של דנינו.

עכשיו תור ההדרנים. ב"שבר ממולי" הויברציה בקול של דנינו מוחלשת, הוא שר בשקט, בליווי פסנתר ברקע בלבד, שר יפה והתוצאה מרגשת, הקטע שהכי נוגע באלבום ובמופע. את "עדיין ריק" הוא שמר ממש לסוף. מתחיל אותו כבלדה שברירית, שבה קו דק מחבר בין ה'יקירתי' שכתב לו כאן נתן גושן לבין 'יקירתי' של אסף אמדורסקי. ואז הביצוע עולה ומתגבר לקטע רוק שעדיין משחק על קו שברירי אבל יש בו כוח. הבס והגיטרות כאן מצוינים וגם השירה. שומעים שהם השתפשפו על השיר הזה חזק בחצי השנה האחרונה. הויברציה של דנינו כאן מדהימה, מטמטמת, והשורה התחתונה היא תעודת הזהות הנוכחית שלו - כבר לא ריק.

>> בכורה: קובי אפללו בשירים מהאלבום החדש

• לירן דנינו