בשנים האחרונות השתלטה תלבושת אחידה על עולם פופ המצעדים. ליידי גאגא וקייתי פרי, בריטני ספירס וריהאנא, הבלק אייד פיז וקשה, כולם נארזים באותו צליל אלים, מצועצע, נוקשה ודורסני.
טעות שתעלה לה באובדן של כשנתיים בקריירה?
אלו רק המראה, הבגדים, השיער, הטקסטים והסטיילינג שמסייעים לנו לזהות במי בדיוק מדובר, כי באוזניים כל השירים וכל הקולות מופקים, מטופלים ונשמעים אותו הדבר. שיר של אחת היה יכול להיות של אחרת, וחלק ניכר מהכותבים והמפיקים הרי עובדים בשירות כמה מהן.
והנה קמה אחת מכוכבניות הפופ המובילות, ומחליטה לעשות מעשה. לכאורה אלבום הסולו הרביעי של ביונסה נואלס הוא עבודתה הכי שמרנית עד היום. ובכל-זאת, הוא דווקא צעד נועז ונוטל סיכונים. ביונסה מצהירה כאן על פרישתה, ולו זמנית, ממגרש המשחקים של כוכבניות הפופ המובילות האחרות. האם זה צעד מיצובי ומיתוגי מזהיר, או טעות שתעלה לה באובדן של כשנתיים בקריירה? ייתכן שגם וגם.
זה אלבומה הראשון מאז שאביה חדל מלשמש כמנהלה, ואלבום ראשון בעשור הנוכחי. וכנראה שהצהרת הכוונות הכי ברורה שלו נמצאת בשורה שפותחת את השיר "הייתי כאן": "אני רוצה להטביע טביעת אצבע על חול הזמן".
אלבום שממוען למבוגרים
ביונסה אמנם גייסה חבורה מרשימה של שמות חמים ועכשוויים, כמו קאניה ווסט ודיפלו וסוויץ' ודה-דרים, וגם תותחים שחורים ותיקים, כמו בייבי פייס וצ'אד יוגו. אבל היא יצרה אלבום שלם שכולו ממוען למבוגרים או למבוגרים ברוחם. לא עוד ביונסה מול בריטני או פרי או גאגא, אלא ביונסה בעקבות ארית'ה (פרנקלין) וויטני (יוסטון) ואניטה (בייקר).
ובניגוד לכל מוצר של כוכבת פופ שכמותה, זה אלבום שנפתח מהכי שקט ובהדרגה מעלה את הקצביות בשיריו. גם קטע עם הפקה עדכנית כ"מסיבה" שמארח את ווסט ואת אנדרה 3000 מאאוטקאסט, ידבר במידה שווה לנשים מגיל 8 עד ל-80.
"4" הוא ביונסה המשוועת למכובדות על-זמנית. ולזכותה ייאמר שלא הלכה על בטוח בחנופה לקהל המבוגר בנוסח של פרויקט קאברים, אלא ניסתה ליצור שפה צלילית עדכנית שתחבר בין הסול והגוספל וקצת רוק נוסח לכל היאוחר שנות ה-70 המוקדמות, לצליל של ימינו.
שירים שתוכל לבצע בלאס וגאס בגיל 70
צריך גם להעריך אותה על היוזמה לפסוע אל מחוץ לעדר טליות הפופ הנוכחיות, ועל השאפתנות להעמיד מין יצירה עם שירים שתוכל לבצע גם כשתופיע בקביעות בלאס וגאס בעשור השביעי לחייה.
אלא שהבעיה ב"4" לא קשורה בכוונות ונגזרת רק ממימושן. ביונסה היא זמרת מעולה, ומאחוריה שובל להיטים ארוך ומפואר, אבל תריסר שיריה החדשים לא מתקרבים לקרסולי קלאסיקות הסול אליהן היא שואפת להעפיל.
אחרי כעשר האזנות לאלבום, הוא לא באמת הותיר חותם
יש כאן כמה שירים שבסיוע מסע שיווקי יעיל יוכלו להפוך ללהיטים לרגע ולשמר את ביונסה בתודעה הציבורית, לפחות במדיה. אבל אני מצטער לדווח שאחרי כעשר האזנות לאלבום, הוא לא באמת הותיר חותם בלתי נשכח כלשהו.
השירים הכי טובים של ביונסה נשארו "Survivor" עם דסטני'ז צ'יילד ו-"Crazy in love" מאלבום הבכורה שלה כסולנית, שנותר משיאי הפופ של העשור שעבר. אבל באלבום החדש אין אפילו להיט מדבק בעל פשטות כובשת נוסח "Single Ladies" מהקודם שלה, אם כי "Countdown" מאוד מתאמץ להיות כזה, עם מקצב קריבי קליל וטקסטים על הכמיהה לאהבה.
המילים של ביונסה נותרות ברובן ברמת הבחור-פוגש בחורה ולא באמת מבדלות אותה מיתר הכוכבניות. ובכל זאת , בשירים כמו "1+1" ו-"I Miss You" " קשה לפספס את הכוח הכביר של ביונסה כמבצעת. נדמה לי שההישג הכי מובהק של "4", ואולי הוא לא כה מובן מאליו בעידן הפופ הנוכחי, הוא אישוש יכולותיה הקוליות. אפשר לדמיין מה היכולות הללו היו מביאות לשירים גדולים באמת.
