אולם רקאנטי במוזיאון תל אביב, יומיים לפני ערב ראש השנה, על הבמה נגנים לבושים לבן, מה שמוסיף לאווירה החגיגית של ההופעה ושל החג המתקרב. על הבמה מסך ענק, שעוד יהיה לו חלק מרכזי במהלך הערב, עליו כתוב תקציר חייו של רבי יהודה הלוי. ואז עולה אתי אנקרי.
אפקט מהפנט של שירה ומילים
כמו הגעגוע שחש רבי יהודה הלוי לציון, כך התגעגע הקהל לאתי אנקרי, והם מקבלים אותה במחיאות כפיים סוערות. היא מתחילה ב"מי יתנני" מתוך אלבום הפיוטים שלה שיצא לאחרונה "משירי רבי יהודה הלוי". על המסך הגדול שמאחוריה מוקרנות מילות השיר על רקע שמיים. מעבר לאפקט המהפנט שנוצר מצפייה במסך תוך האזנה לשירה הענוגה של אנקרי, אין ספק שזו דרך טובה לקרב את הקהל לטקסטים המורכבים הללו, שנכתבו לפני כאלף שנה.
אנקרי ממשיכה עם "מלאכים", ואחריו מאחלת לעם ישראל רפואה שלמה עם השיר "אלי רפאני", גם הוא של יהודה הלוי, עליו היא מספרת שכרופא היה מתפלל תמיד לשלום חוליו.
אחר כך מגיע "יציאת מצרים" מאלבומה הקודם. הקצב עולה, המתופף ארז מונק מפיק מפיו צלילים קצביים של כלי הקשה. באופן כללי נראה שהנגנים הנהדרים שמלווים את הערב - צור בן זאב בקונטרבאס, מונק בכלי הקשה, איל סלע בחלילים, אריאל אליאב באקורדיון, אלי צרויה בגיטרות ועוד ואיתמר גרוס בפסנתר וסינטסייזר - נהנים מכל רגע.
שלום בין "מיכאל" לבן של השכן
משם עוברת אנקרי לשיר הקסום "מיכאל", אלא שהפעם, בדמותה המשיחית, היא מתכננת להשכין שלום - שלום בין מיכאל לבן של השכן שקורא לה מיכאלה. בין השירים מתבלת אנקרי בדברי תורה ובסיפורים משעשעים על הרב זושא. כשהיא חוזרת לשיר היא נכנסת לחיבור של מעלה. הקהל יכול להחליט אם להצטרף, אבל היא כל כולה בפנים.
כשהיא משתחררת קצת מסבירה אנקרי במבטא צרפתי שכל ההופעה הזו מתוכננת במדויק והיא למעשה סדנה להתקרבות פנימית באצטלה של מופע חגיגי. להיות אסיר תקווה לדבריה, אומר שאין לנו את החופש להתייאש. במונולוג ממזרי ומצחיק היא משתפת את הקהל במלחמה היומיומית שהיא חווה נגד המחשבות הרעות - הסוד הוא כמובן לחשוב מחשבה טובה.
"רואה לך בעיניים" כמו שלא נשמע מעולם
ואז אנקרי מפתיעה. היא אומרת: "לא תאמינו, אבל תאמינו", ומתחילה לנגן בגיטרה את "רואה לך בעיניים", שיר שטבוע עמוק עמוק בדי.אן.איי המוזיקלי הישראלי. גם הפעם הוא מרגש, אבל דרך הביצוע העכשווי שלו ניתן להבין את עוצמת השינוי שחל באנקרי. משיר שתמיד היה נשמע כעוס וכואב יוצאת פתאום אתי אנקרי אחרת - מפויסת, שלמה, שלווה, במשמעות הפוכה לביצוע המקורי.
כשאנקרי חוזרת לבמה, אחרי ירידה ותשואות ארוכות, היא מתיישבת לבד ליד הפסנתר שרה את "יעירוני רעיוני" ונותנת לקהל משימה ברוח ברסלבית: למצוא כל אחד בעצמו 100 נקודות זכות.
היא ממשיכה ב"מזמור לדוד", השיר היחיד באלבומה האחרון שאינו מבוסס על טקסט של יהודה הלוי, אלא על טקסט מתוך תהילים. אז היא נפרדת מהקהל ב"אהבה גדולה", והוא משיב לה בדקות ארוכות של מחיאות כפיים בעמידה.
מי שנכח בהופעה של אנקרי זכה, כך יש לקוות, להתקרבות רוחנית לעצמו, רגע לפני ראש השנה, בזמן של חסד. אבל גם בתאריך פחות חגיגי, בהופעות הבאות, תהיו בטוחים שהויז'ואלים המדהימים של תומר סלונים על המסכים, הנגנים הנפלאים, הטקסטים המדהימים, וכשעל כל אלו מנצחת אנקרי - יובילו אתכם לחוויה ולהנאה צרופה.