זהו, התגשם חלום מוזיקלי, לראות את דרים ת'יאטר בהופעה. לפני מספר שנים פוספסה הופעה שלהם בשוויץ והכאב עליה רק התחזק אמש, כי אתמול בגני התערוכה הוכיחו דרים ת'יאטר שמבחינת וירטואוזיות, הם הלהקה הכי טובה שיש.
להקת "Ephratt", שביצע אתמול הופעת בכורה עולמית כחימום לדרים ת'יאטר, ניגנה משך כחצי שעה שלושה קטעים מאלבום הבכורה והוכיחה שגם לישראל יש בהחלט מה לומר בתחום הפרוג-מטאל. הביצועים היו מדויקים וטובים ונותר רק לאחל להם שזאת לא תהיה הפעם האחרונה שהם מופיעים מול עשרת אלפים איש ובאיכות סאונד כזאת.
שעתיים מגוונות מכל האלבומים בנגינה משובחת
עברה חצי שעה והחלום התחיל להתגשם. צלילים ראשונים נשמעו והדופק הרעיש יותר מהתופים של מייק פורטוני. כאשר צליליו של הקלידן ג'ורדן רודס נשמעו, נמרח חיוך דבילי על הפנים, וכאשר ג'ו פטרוצ'י שחרר את הגיטרה הזהובה שלו, חדרה ההכרה לראש: אלוהים, זה אמיתי, הופעה של דרים תי'אטר.
דרים ת'אטר זאת לא להקה של להיטי רדיו. את Hollow Years , Pull me Under , As I Am והקטע האינסטרומנטאלי המשובח Erotomania שהיו חלק משיאי הערב לא תמצאו ברשימות הפלייליסטים, וכמעט לא תקראו על הלהקה בעיתונים. למרות זאת הם מחזיקים מופע משובח של למעלה משעתיים, שלא משעמם כמעט לרגע. שעתיים בהן נתנו רשימת שירים מגוונת, מהמיטב שלהם מכל האלבומים. מבלי לנסות למכור לנו אלבום חדש הם פשוט באו לעבודה שהם יודעים לעשות הכי טוב - לנגן.
אחת הסיבות שדרים ת'יאטר היא להקה אהובה כל כך, היא היכולת שלהם לפנות הן לקהל של מטאליקה ודומותיה, והן לקהל של פינק פלויד. בהרבה קטעים בהופעה הם נשמעו פתאום כמו מטאליקה בימייה הטובים (Rite of Passage מהאלבום החדש), וכשהורידו הילוך הפכו פתאום לפינק פלויד בימייה הטובים (the spirit carries on). כאשר הם משלבים בין השניים זה נשמע פיצוץ.
לאברי משחק בין הקולות של ג'יימס האטפילד ודיוויד גילמור
הסולן ג'יימס לאברי, שמשחק בין הקולות של ג'יימס האטפילד ודיוויד גילמור, עלה לבמה לקטעי השירה בלבד. בקטעי הסולו הוא השאיר את הבמה לנגנים ששלהבו את הקהל, בעיקר מייק פרטוני, המתופף החייכן, שניסה להחליף מסירות של מקלות התיפוף עם אנשי הצוות שליד הבמה, וג'ורדן רודס, בעל הקלידים המסתובבים, שסיפקו שואו והסבו הרבה נחת.
פטרוצ'י החליף במהלך ההופעה כ- 5 גיטרות שונות ונראה מאוד מרוכז בעצמו ובסולואים המשובחים שלו, שנעו בין קטעי טכניקה מהירים ומלאי אנרגיה למעברים חדים של גיטרה מייללת ורגשנית, שגורמים להזיל דמעה. הבסיסט ג'ון מיונג, בחור קטן וצנוע, התחבא רוב הזמן מתחת לתופים של פורטוני ורק מידי פעם יצא החוצה.
מצד אחד דרים ת'יאטר הם חבורה של נגנים וירטואוזים ומקצוענים, שמנגנים מאוד חם, כל תו במקום, כל ריפ משתלב עם קודמיו, כל מהלך מחושב בקפידה, עושה הרבה נעים לאוזן, ללב ולבטן ומחזיק את הקהל בעניינים למעלה משעתיים. מצד שני, יש משהו טכני וקר בדינאמיקה שלהם, כמו זוג נשוי שמתפקד יחד כבר שלושים שנה. ההופעה שלהם כמעט נטולת שואו של רוק-סטארים, פעלולים ויזואליים או פירוטכניקה. למעשה התאורה די צנועה והלבוש פשוט, ג'ינס וטי שירט, אולי כי מה שבאמת חשוב כאן זה רק המוזיקה.
כבר מתכננים את ההופעה הבאה בארץ
הקהל שיחק תפקיד חשוב אמש והצטרף בשירת מקהלה ענקית כמעט בכל שיר. היה מטורף. חברי דרים ת'יאטר בהחלט הרגישו ממנו חום ואהבה. אחרי הדרן, שכלל "קרב" בין הגיטרה של פטרוצי' לקלידי–גיטרה של רודס וגרסה ארוכה ושמחה ל"הבה נגילה", הבטיח מייק פורטוני שלא יעבור זמן רב עד שהלהקה תחזור להופעה נוספת בארץ.
עשרת אלפים איש שהיו אתמול בגני התערוכה הרימו גבוה גבוה את האצבע האמצעית שלהם לכל תעשיית מוזיקת המיינסטרים בארץ, בכך שכמעט בלי פרסום, בלי רדיו ובלי כתבות בעיתונות הם הגיעו לשמוע את ההופעה הכי טובה בעיר.
רשימת השירים המלאה:
In The Presence Of Enemies Part 1
Beyond This Life
Take The Time
A Rite Of Passage
Hollow Years
Panic Attack
Erotomania
Voices
Solitary Shell
Constant Motion
The Spirit Carries On
As I Am
Pull Me Under
Metropolis Pt. 1 + Learning To Live + A Change Of Seasons VII- The Crimson Sunset