מופע האנפלאגד של משינה בבארבי, יעל דקלבאום ופיטר רוט כשחקני חיזוק, הביא למקסימום את האיכויות של משינה מודל 2012 ושל מועדון הבארבי כהיכל גמיש שיכול לארח בהשקעה נראית לעין הופעה יוצאת דופן, בה הלהקה הכי גדולה שהיתה בארץ מתכנסת על במה במרכז החלל ומסביבה, על הבמה והמפלסים שבצדדים מאות ממעריציה, שזכו לחוויה מיוחדת, שונה, חוויה שמעידה על כך שמשינה לא חוששים להתחדש, להתרענן, לחפש כיוונים אחרים, אולי זה סוד ההישרדות שלהם.
להקת מדורות? אז עד הסוף
הקלישאה לגבי משינה אומרת שהם להקת שירי המדורה הטובה שהיתה בארץ, אולי בעולם, וזה נכון. יש למשינה ברפרטואר די הרבה להיטים שהפכו עם השנים ל"מאסט" בפלייליסט של כל גיטריסט וזמר שיושב עם חבר'ה, עם או בלי מדורה דולקת באמצע. לכן הקונספט של מופע האנפלאגד הזה, שניסה לכוון למופע המפורסם של נירוונה בניו יורק מלפני כמעט שני עשורים, בשילוב התכונות הישראליות שהפכו את משינה למשינה - היו אמורים לצאת שילוב מנצח.
וכך אכן היה, ואף מעבר למצופה. משינה, יחד עם יעל דקלבאום בשירה וגיטרה ופיטר רוט בשירה וגיטרה, שהצטרפו לסיבוב הנוכחי, הוכיחה שגם מופע שהוא כביכול אנפלאגד, עם תופי מברשות ומעליהם נברשות, יכול להיות הרבה יותר מערב ג'מג'ומים והתייחסו ברצינות לעיבודים, לתפקידים, לסולואים, לקולות, לליווי.
ב"אישה" זה מתקרב לנירוונה
משינה הוכיחו שגם מופע אנפלאגד שכזה יכול להיות חזק מבחינה רוקיסטית, ולשאת עליו עומקים של התרסה וכאב. בנוסף הם הקפידו לגוון בעיבודים ובבחירות הרפרטואריות, עם ים תיכוני וקיטש ("בדרך אל הים"), רגאיי ("אבל אין", "רני בפריז"), בלוז ("את לא כמו כולם", "כולם אומרים לי תיזהר"), גראנג' ("אישה"), הארד-קור ("הכל התחיל בנאצר"), פולק ("דני") וקאנטרי ("קאנטרי ג'ו").
משינה עולים עם ארבע גיטרות אקוסטיות (יובל בנאי, שלומי ברכה, פיטר רוט ויעל דקלבאום), אבנר חודורוב בפסנתר ואורגן, מייקל בנסון עם גיטרה בס אקוסטית ואיגי דיין בתופים עם מקלות מיוחדים. האווירה חגיגית. הם פותחים עם "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" ו"להתראות נעורים שלום אהבה", שני שירים שאומרים יותר מהכל מה הם מרגישים כלפי המצב. דקלבאום ורוט מצטרפים לדיין ובנסון בהרמוניה של הקולות הגבוהים ונוצרת מעין "מקהלה" כפי שמציין בנאי.
ב"אישה" האקוסטית של ברכה נשמעת קיצונית כמעט כמו במקור, והטיפול בשיר באמת מזכיר את נירוונה של המופע ההוא. דקלבאום צועקת, דיין הולם, ברכה מתחרע והכיף גדול. ב"בדרך אל הים" הם משלבים דרבוקה, עם גיטרה בקצב צפון אפריקאי ואקורדיון רוסי והטעם הוא הרוטב המשינאי המיוחד. ואז, לקראת הסוף, דקלבאום נכנסת עם קטע באנגלית, והעיבוד מתגלגל לקיטש של "קיץ אינדיאני" עם בנאי ששר בצרפתית. מקסים, כי למרות שעבור רוקרים לשיר את ג'ו דאסין נחשב כפאדיחה - הם הולכים על זה בסבבה.
"לא יכול לעצור את זה" חזק כמו "ואלס עם באשיר"
"פולארויד" הוא שיר גדול ולא מספיק מוערך ברפרטואר של משינה, שמתכבד כאן בדואט גיטרות בין ברכה לרוט. "את לא כמו כולם" מקבל בלוז וקולות "או או או" יפים. "לא יכול לעצור את זה", מאלבום הסולו הראשון של בנאי מבוצע בדרמטיות עם תופים חזקים ופסנתר דופק. בנאי שר שורות וכולם עונים לו, כולל הקהל, והתחושה היא שזיכרון המלחמה הנוראה ההיא נשאר טרי וכואב בזכות השיר לא פחות מבזכות "ואלס עם באשיר".
את "מעבר להרים", שיר שבנאי קיבל מעמיר לב ומתאפיין בלחן וטקסט מאוד עמיר לביים, משינה לוקחים קצת אליהם ועושים ממנו להיט דרכים דילני ומעט אגרסיבי. אחריו מקבלת דקלבאום את הפרגון הגדול ומבצעת את "קצוות", שיר מתוך אלבומה החדש, כשמשינה מלווים אותה. כבוד. השיר הבא, "מדורה קטנה", מהאלבום האחרון של משינה, מסמל בעצם את הערב כולו בעצם שמו והווייתו, והוא סוגר יפה את החלק הראשון של ההופעה.
מרוקנ'רול לרגאיי, לבלוז, לפולק, לקאנטרי
"התשובה" יוצא להם הכי רוקנ'רול, כשברכה מתייחס לאקוסטית כמו לחשמלית, בנאי מבריק בשירה והשורה "ראיתי איך שהים בחול טבע", שמופיעה בשני השירים, מחברת אותם כבר ל"אכזבה", בו מתכבד פיטר רוט בסולו. ב"בספסל ההוא מול האגם" רוט גם שר את הבית הראשון ובנאי מצטרף. לקראת הסוף זו נהיית בלדה גדולה עם אפקט חזרה, היי ג'וד סטייל.
משינה מדלגים לרגאיי של "אבל אין", עם פסנתר דומיננטי ששומר על הקצב, סולו בס ותופים מדויקים. אבל אז הקרקס מתחיל: בנאי שר אל הקהל (שרוב הזמן מאחוריו), דיין שר בפריסטייל, דקלבאום נכנסת גם היא עם פריסטייל באנגלית, ברכה מנגן עם השיניים, התאורה מהבהבת בעיניים ודקלבאום ובנאי מתחרעים בדואט קריאות "אוי אוי אוי" כאילו מוש בן ארי מתארח.
מתחרעים על "הכל התחיל בנאצר"
ההתחרעות נמשכת ב"הכל התחיל בנאצר". רק בנאי וברכה, גיטרה ושירה, לא מפספסים מילה בשיר הפרוע הזה עם הטקסט ההומוריסטי והמוטרף. כולם מצטרפים אליהם כשהם חוגגים את הקטע והפאן פאן פאן עף מהרמקולים. לקראת הסוף יש ברייק, ברכה מנגן את "יצאנו אט" ושוב חוזר האטרף שמחשמל את הקהל.
מהאטרף משינה נוחתים לבלוז של "כולם אומרים לי תיזהר", שמקבל ביצוע יפה. חודורוב עובר לאורגן, ברכה נותן סולו, ואז דקלבאום נכנסת עם בלוז באנגלית שנשמע מצוין. יפה שמשינה נותנים לה להתבטא כמו שצריך בערב הזה. אחריה רוט תורם סולו גיטרה ובסיום ברכה ובנאי מייללים כמו כלבים. חמוד. בגזרת שירי הקאלט מגיע "הכל עוד אפשרי" של מייקל בנסון בעיבוד חביב ואחלה ליווי של האקוסטיות. מופע מהסוג הזה הוא בדיוק הזמן להחזיר שירים כאלה לרפרטואר. האורות על הקהל נדלקים וכל הבארבי מצטרף ל"לה לה לה" עם מחיאות כפיים קצובות.
"אין מקום אחר", הגרסה האקוסטית
אחרי הבלוז, הרגאיי והפולק מגיע תורו של "קאנטרי ג'ו", עוד שיר קאלט נשכח. דקלבאום שרה בית שני ופזמון, האקוסטיות עושות את העבודה והרגע בו כולם שרים יחד "רוץ, אין לך לאן לרוץ" מזכיר את הקסם של ה"טראבלינג ווילבוריז". ב"אין מקום אחר" בנאי חוזר לגיטרה האקוסטית ומתחיל את השיר לבד, רק הוא, גיטרה ושירה. אחרי שהיה גראנג' כסחני והאוס נצחוני מסתבר שיש לשיר הזה עוד אופציות. רוט ובנסון נכנסים ללוות, פיטר מנגן סולו קטן שמזכיר את "Moonlight Shadow" של מייק אולדפילד ומגי ריילי, הקהל שר ואז בנאי צועק "אייייןןןן!!!!" והשיר מקבל טוויסט חדש.
"רני בפריז" מורכב משלושה חלקים. הראשון נשמע בדיוק כמו "נוקינג און הבנ'ז דור" - האורגן, הוייב, הפזמון. יפה להם. ברכה שר את הבית השלישי ואז מגיע קטע הרגאיי בשיר עם הקטע המפורסם של דיין. בחלק השלישי הם עוברים לרוקנ'רול. גם הלהיט הבא, "נגעה בשמיים", מתבקש בהופעה כזו. הקהל רוקד לצלילי חודורוב באקורדיון, בנאי מנגן ושר, דקלבאום בשייקר, רוט בסולו. באופן טבעי השיר שמסיים את החלק הרשמי הוא "אחכה לך בשדות", בו בנאי וברכה קמים מהכיסאות ומחליפים צדדים. הקהל על הרגליים, צופה בבנאי רוקד על הבמה הקטנה בזמן סולו האורגן המפורסם של חודורוב וברכה מצטרף לריקודים.
נוקשים על שערי שמיים
את ההדרן פותח "דני", אחד השירים הכי יפים ומרגשים שלהם, שגם הוא חיוני כאן. אחרי הסיום שלו עם זכרונות הגלישה, דקלבאום חותכת ל"נוקינג און הבנ'ז דור", הפעם בביצוע ישיר ולא רק כהשפעה של עיבוד. משינה נסחפים עם הקלאסיקה לכיוון של גאנז נ' רוזס כשבנאי בתפקיד אקסל. ב"הכוכבים דולקים על אש קטנה" המדורה הוירטואלית במרכז הבארבי דולקת באש גדולה. וב"משהו קטן וטוב" הקהל מקיף אותם מכ הכיוונים, רוקד עם הסולו המדויק של ברכה והפסנתר המופלא של חודורוב בלהיט של מכונה משומנת שיודעת לעשות את זה גם אחרת.
משינה סגרו 25 שירים בלי "רכבת לילה לקהיר", "אופטיקאי מדופלם" ו"אנה". בלי "את באה לבקר", "שלג צח" ו"שלח לי מלאך". בלי "תחזור תחזור", "העמותה לחקר התמותה" ו"עתיד מתוק". יש להם כל כך הרבה להיטים שבאמת קשה לבחור. יעל דקלבאום ופיטר רוט השתלבו יפה במרקם המשינאי ותרמו למופע הזה את הנגיעות המיוחדות שלהם. הקונספט האנפלאגדי בבארבי ניצח. מה צריך יותר.
