_c.jpg "אביב גפן, סטיבן ווילסון, בלאקפילד 1 (צילום: אורן להב)")
מנהיג "הדור המזוין" וסטיבן ווילסון השיקו אמש (שישי) ברדינג 3 את האלבום השלישי של "בלאקפילד" שנקרא "Welcome To My DNA", במופע בכורה בינלאומי שפותח סיבוב עולמי בן כמה חודשים.
אווירה קודרת כבר בפתיחה
את המקום מילאו רבים שיודעים להעריך את האיכות הבלתי מתפשרת של סטיבן ווילסון לצד צעירים יותר שממשיכים ללוות את הקריירה של אביב גפן בכל צעד. את הצמד ליוו ערן מיטלמן, ספי אפרתי ותומר צדקיהו ויחד הם נתנו מופע מרשים, שאפשר להתייחס אליו כסיפתח נאה לעונת ההופעות הבינלאומיות המסקרנת שבפתח.
_c.jpg "אביב גפן, בלאקפילד 3 (צילום: אורן להב)")
כבר בצלילים הראשונים אפשר היה להרגיש ב"שדה שחור" והאווירה הקודרת, אליה גפן ווילסון שאפו להכניס את הקהל, עברה מצוין. הם פתחו עם "Blood" מתוך האלבום החדש, רצועה מלאה בדיסטורשן שלרגעים אפילו נוגעת במטאל. רמת הדיוק והתיאום בין הנגנים בלטה מאוד לאורך ההופעה והסאונד המצוין ברדינג רק ניפח את קטעי הנגינה, שכבר באלבום נשמעים מצוין.
ממשיכים בקו שלהם, וטוב שכך
אחרי שיר הנושא של ההרכב הגיעו עוד שלושה חדשים: "Glasshouse", "Go to hell" ו-"On the plane" (שיר שגפן כתב על הציפיה כילד למטוס בו ישוב אביו יהונתן, כפי שהטיחה לו אמו), שנשמעו טוב והמשיכו את הקו של שני האלבומים הקודמים, אלא שהם עשירים וחדים יותר. כי בלאקפילד לא מחדשים מי יודע מה באלבום הזה, אבל האמת שאין בזה שום רע וכנראה שהם צריכים להמשיך בנוסחה המנצחת, שמשלבת בין הסגנונות של שני היוצרים המוכשרים שמובילים אותה.
אביב גפן מספר בגאווה לקהל על כך שהתעקש לפתוח את הטור העולמי דווקא כאן בתל אביב. אכן מחווה נחמדה, אבל אם כבר לעשות כבוד לקהל הישראלי אפשר היה להשחיל משפט בעברית בשיר כמו "זיגוטה" שהופיע במקור ב"ממנטו מורי" ו"בסוף העולם" שהגיע בהדרן - משפט בעברית היה מתקבל באהבה על ידי הקהל.
סוג של ריאליטי מוזיקלי
הסולואים של סטיבן ווילסון העלו בדרגה שירים עם טקסטים חזקים כמו "Pain" ו"Once" מהאלבומים הקודמים. ואז הגיע רצף של שלושה שירים מהאלבום החדש - DNA, Waving, ו-Rising of the tide, שבהחלט משיגים את המטרה של השניים כפי שהגדירו אותה: "ברוכים הבאים ל-D.N.A שלנו" - סוג של ריאליטי מוזיקלי, שירים שסובבים סביב בדידות, התמודדויות בזוגיות וחוויות אישיות - נושאים שגפן מתמחה בלכתוב עליהם כבר שנים וווילסון פשוט זורם איתו, כי כשהוא מבצע אותם, זה נשמע מצוין.
ב-"Hole in Me" הם שרים על החסר, אבל למעשה משלימים אחד את השני באופן מעורר השראה, כאילו הקולות שלהם נועדו להיות שם ביחד. בחלק ניכר מהשירים ווילסון דווקא משמש קול שני לגפן, מה שמעיד על התהליך המדהים שגפן עבר. לפני עשור, ווילסון היה עדיין אמן נערץ על גפן ולכן פנה אליו כדי להזניק את הקריירה הבינלאומית שלו. היום, גפן ממש לא נופל ממנו ואפילו זוכה לליווי ולתירגום של כמה משיריו הישנים לעברית.
בסוף המופע הם מחוברים כמו בסוף סיבוב
אם מחפשים חידושים, הנה מגיעה בלדה כמו "Miss You", שהלחן שלה אולי מבשר על כיוון חדש. אחרי הביצוע באנגלית ל"זיגוטה", גפן טוען שזה הטקסט האהוב על ווילסון ומתנצל אם היו טעויות במהלך המופע הראשון שהם מעלים אחרי המון זמן. בשלהי במופע דווקא אפשר להגיד שהם נשמעים כמו בסוף סיבוב הופעות כי החיבור ביניהם עובד נהדר, כמו להקה שמנגנת כבר המון זמן ביחד.
בהדרן הם מפנקים את הקהל בלהיט הכי גדול שלהם "Hello" ואחריו -"End of the world", הלוא הוא "סוף העולם", שרבים יעדיפו לשמוע אותו דווקא עם ברי סחרוף, אבל חותם מצוין את הלילה.
_c.jpg "אביב גפן, בלאקפילד 1 (צילום: אורן להב)")