רות דולורס-וייס היא אחד הפרדוקסים הגדולים במוזיקה הישראלית. מצד אחד, מדובר באחת הזמרות הטובות ביותר שצמחו בנוף המקומי. יש לה איכויות כל כך גבוהות, עד שקשה להכיל אותה לעיתים. יחד עם זאת דולורס-וייס היא גם אחת הנשים הביישניות ביותר, שנראית קצת כאילו היא מפחדת מעצמה על הבמה. דומה שהנוכחות שלה, עם רעמת התלתלים והיופי המהפנט, נראית רוב הזמן כאילו היא מוטלת בספק, ובכל רגע הא עללה להתחרט ולרדת לחשכה. אבל הפרדוקס הזה נפתר ברגע שדולורס-וייס פותחת את הפה עם הקול השמיימי שלה (למרות שהיא לדבריה "עם חצי גרון") ונותנת לאצבעות ללכת במקומה על הפסנתר המבריק.
בשנים האחרונות היא הצליחה ליצור סביבה קהל מעריצים נאמן, שלא לומר מאוהב עם עיניים מזוגגות, שהולך אחריה, ובצדק, לכל אשר תלך. קהל שכבר מכיר את השירים, מקבל את הניואנסים הקטנים שלה באהבה, יודע שהיא מתרגשת עוד לפני שהיא יודעת שהיא מתרגשת. בשעה עשר בערב בדיוק היא עלתה לבמה, מלווה בקונטרה-בסיסט יהוא ירון שמלווה אותה כבר זמן ארוך. החיבור ביניהם מיוחד ונדמה שחלקו אף נסתר מהעין.
חובטת בפסנתר, מוציאה את יגונה על המיקרופון
כשהתו הראשון נחבט על הפסנתר, שלווה ונחת נופלים על הקהל. דולורס-וייס, מצידה, ממש לא שלווה. היא חובטת בפסנתר ומוציאה את יגונה על המיקרופון, שרה את "גיליתי שמש", שגם פותח את אלבומה האחרון "בעברית" ואת " קיץ". המבוכה שניכרת על פניה בהפסקות בין השירים נעלמת לטובת התמסרות מוחלטת למוזיקה. כשבוריס מרצינובסקי מצטרף על האקורדיון הם מנגנים יחד גרסת כיסוי מושלמת ל"Summer kisses, winter tears", במקור של אלביס פרסלי.
דולורס-וייס ממשיכה לסיור קטן בארץ עם "אשקלון" ו"באר שבע" (ביצוע מדהים) ושירים נוספים באנגלית מתוך האלבום הראשון "Come see". אחר כך היא מזמינה לבמה את אביב גדג', סולנה לשעבר של להקת אלג'יר, שהוציא בשנה שעברה את אלבום הבכורה שלו כיוצר עצמאי "תפילה ליחיד". ירון ומרצינובסקי שמנגנים איתה הערב מנגנים גם איתו.
הופכת את השירים של אביב גדג' על פיהם
_b.jpg "אביב גדג', הופעה רות דולורס וייס (צילום: עטר רפפורט)")
גדג' ודולורס-וייס, שניהם יוצרים רגישים שמתעקשים ליצור אומנות מאתגרת, מבצעים יחד את "שיר נחמה" שלה, ואת "בלוז ראש חודש" ו"עיר בלי זיכרון" שלו, אותם היא הופכת על פיהם, מטמיעה בהם את הטאץ' המיוחד שלה, עם נגיעות של בלוז וג'אז ובעיקר הרבה מאוד רגש. הביצוע המשותף ל"עיר בלי זיכרון", שבמקור נשען על גיטרות רועשות וכאן זכה לליווי האקורדיון של מרצינובסקי, היה היפה ביותר בערב הזה, יצירת אמנות גדולה.
גדג' ומרצינובסקי יורדים ודולורס-וייס נשארת עם ירון לרצף שירי משוררים יפהפיים אותם הלחינה בקפידה. כשהיא מבצעת את "הנה אקח" של רחל, את "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג ואת "ירח" של נתן אלתרמן - מתוך פרויקט חדש שהיא ויהוא ירון עובדים עליו, התחושה היא שיש בארץ עוד אמנים (וקהל) שמאמינים בכוחה וחשיבותה של השפה העברית.
רות דולורס-וייס אומנם ביישנית, אבל היא יודעת מה היא שווה. הייחודיות שלה, יחד עם התעוזה והכנות, מאפשרים לה לבצע בהדרן בהצלחה רבה גרסאות כיסוי לשתי קלאסיקות-על: "Feeling good", שכבר זכה לאין סוף ביצועים - המפורסמים שבהם של נינה סימון ושל מיוז - אבל לביצוע כמו של דולורס-וייס הוא טרם זכה, ו-"Here comes the sun" של הביטלס שזוכה לטיפול מקסים ומיוחד. את שניהם, וזה סוד כוחה, היא הופכת על פיהם, מוציאה מהם את העוקץ ומניחה מחדש בעדינות במקום אחר לחלוטין.
דולורס-וייס יורדת אחרי שעה ועשרים מטלטלות ומשאירה טעם של עוד. המוזיקה שלה, המופע שלה, שוקעים בלב ומהדהדים באוזניים עוד שעות אחרי. היא כה חשופה ומתמסרת, כנה ומאתגרת, שאי אפשר שלא להתמסר אליה בחזרה.