שנת 1994 היא כנראה השיא של הרוק הישראלי. ברשימת האלבומים שיצאו באותה שנה: "סימנים של חולשה" של ברי, אלבום הבכורה של אסף אמדורסקי, "מופע הארנבות של ד"ר קספר 2", "רדיו בלה בלה" של הנטאשות, אביב גפן השלישי והאלבום היחיד והמבריק של הג'ינג'יות. בשלהי אותה שנה, ממש בסוף דצמבר - יצא אלבום שהיה משהו אחר לגמרי. קוראים לו "האיש שראה הכל".

"האיש שראה הכל" הוא לא סתם אלבום מכונן ברוק הישראלי. הוא תמיד היה בולט בפסיכדליה והחולמניות שלו. מלכתחילה הוא מתכתב עם הרוק של שנות השישים, כך שמיקומו הוא לא בהכרח שנת 94' - זה אלבום שהיה יכול לצאת בכל שנה. לצורך העניין שיר הרוק שהכי בלט ב-2015 ברחבי העולם הוא "Let It Happen" של טיים אימפלה - פסיכדליה עכשיווית במיטבה. ולכן כשרוקפור חוגגים 20 שנה ל"איש שראה הכל" זה לא רק נוסטלגיה במהותה - זה גם רלוונטי מאי פעם. אמש הבארבי היה עמוס בקהל מלא ציפיה ומגוון; אנשים ששמעו את האלבום עת יציאתו וכאלה שחוו אותו לראשונה שנים אחר כך – וכולם התרגשו באותה מידה מהאירוע.

רוקפור עולים על הבמה עם קטע הפתיחה, פסיכדלי וחווייתי מאוד – ומיד סוחפים את הקהל אל תוך הוייב הסוער והבועט שהחבר'ה האלה מביאים איתם מהבית כבר 20 שנה. הם מייצרים הרמוניה בינם לבין עצמם ובין הקהל, ומהרגע הזה כל הנוכחים בבארבי מתואמים וזה ברור שמדובר באירוע היסטורי. בהמשך ההופעה יגיד הסולן, אלי לולאי, שזאת כנראה הפעם הראשונה שהם מנגנים בהופעה את האלבום בשלמותו מההתחלה ועד הסוף.

הם ממשיכים אל הרצועה "האיש שראה הכל" ומדגימים דרכה את החיבור המהמם שהקהל חווה עם הקלאסיקות שלהם, כי אי אפשר להתעלם מזה שכולם שרים ביחד כמו המנון את כל המילים והקולות, ושהמוזיקה בין הבתים מלאה, עמוקה ועוצמתית. זה טוב, אבל רק מכין את הקרקע ל"חור בלבנה", שהצלילים הראשונים שלו מצמררים את הבארבי, ובהמשך מביא רוק אמיתי וסולו גיטרה מרגש, וגורם לכל הקהל לצעוק את הפזמון. הם מנגנים במלוא הכוונה ונכנסים לזה באמת, והרצפה, פיזית, רועדת – כשאנשים בקהל מטלטלים את כל משקל גופם קדימה ואחורה. בסוף הביצוע הזה לולאי מודה לקהל ומתוודה ש"זה ממשיך להפתיע אותנו איך האלבום הזה מחבר אנשים ודורות ולוקח למסעות", והמסע המרגש נמשך עם הלהיטים "מכונת הזמן" ו"כל כיוון".

עוד במאקו מוזיקה:

שאר השירים באלבום ובהופעה פחות מושמעים ברדיו ומוכרים, אבל הלהקה שם לגמרי, תופסת זמן לכדי כל מיני סוגים של מוזיקה, עם "קטיפה שחורה" ו"לפעמים" הפסיכדליים יותר, ו"אני, אני ומה שמפריד בינינו" שגם הוא באותה אווירה אבל יותר רוקנ'רול, ו"זה" שהוא שיר כאב וכעס והקהל שר איתם את החיים שלהם המשותפים, הלהקה מתרגשת והקהל גם – ולכולם כיף. "סוף הדרך" מסמן, אכן, את סוף האלבום -  ומביא איתו אנרגיות גבוהות. השיר האחרון, "עפר" כבר קצת מעייף, אבל גם מדיטטיבי – אנשים נעים בטראנס, יש באוויר כאוס בועט ולא הרמוני אבל מזוקק.

"האיש שראה הכל" נגמר, והלהקה יורדת מהבמה אבל חוזרת לנגן עוד כמה להיטים מאלבומים אחרים, לסיים, כנראה, באנרגיה פחות מבולבלת. הם מתחילים ב"שוב לא שקט": מיד פלאפונים נשלפים לצלם, זוגות מתנשקים, המתופף עובר לתוף מרים חביב. אחר כך הם מנגנים קאבר לשיר שהיו שרים ביחד בכיתה ח',"Livin' Thing" של ELO, והביצוע קצת חמוד וקצת מיותר. אח"כ ביצעו את "העולם המופלא" ואת "Oranges" ו-"Wild Animals" שלהם באנגלית, כאילו נפרדים מאיתנו כשהם נותנים בראש. בסוף הבטיחו שהם עובדים על שירים חדשים, ושבקרוב נוכל לשמוע אותם, וירדו מהבמה. הקהל לא וויתר והם עלו להדרן שכלל את "הכעס", ואת הקלאסיקות "אבשלום" ואת "קח לך אישה".

רוקפור נראים טוב על הבמה, ונשמע שהם לא מתפשרים על המוזיקה שהם מנגנים, הם מכבדים אותה והיא אותם. הקסם האמיתי באמנות קורה כשהיא אישית מאוד אבל מתקשרת החוצה, ומעבירה את החווה אותה מסע פנימה. אם היא עושה זאת באופן מדויק ובכנות, היא סוחפת. אם היא רלוונטית אחרי 20 שנה – יש לה את הפוטנציאל להפוך לקלאסיקה. וכזו היא המוזיקה שנוגנה בהופעה הזאת.

רוקפור חוגגת 20 לאלבום הקלאסי גם הלילה, (ראשון, 10.1) בבארבי תל אביב במופע מיוחד לו אזלו כל הכרטיסים. רדיו תל אביב יעביר שידור ישיר של ההופעה במסגרת תכנית "הפרלמנט". התמונה באדיבות "הבלוג של יובל אראל".