מאוד לא פשוט להיות מאסיב אטאק. לזמרים גדולים לא קשה להתבגר בכבוד, אם הם רק נשארים בחיים ושומרים על מינימום נזקים לגרון. כשכותבי שירים גדולים מתבגרים, הם צריכים לשוב ולברוא מתוכם את הלהט, הדמיון והתאווה שהפיקו מהם מילים ולחנים כבירים. אבל כשמהפכני צליל מתבגרים, דומה שהאתגר אף מסובך יותר.
אם תעודת הזהות שלך היא בעיקר הסאונד וההפקה, אתה במלכוד: מצד אחד, אתה רוצה לשמר את מה שמייחד ומזהה אותך, ושהפך אותך למוערך מלכתחילה. מצד שני, אם תישאר בדיוק באותו מקום, הרי שמה שפעם היה חדשני ומהפכני וראשוני וסוחף ומעורר השראה, הפך כבר למוכר, לצפוי, לכמעט מובן מאליו. דווקא בזכותך זה קרה, ודווקא אתה זה שמשלם את מחירי ההצלחה של הצליל שלך והחלחול וההטמעה שלו אצל אמנים אחרים ואצל הקהל. החיים לא קלים.
יותר מדי אורחים
מאסיב אטאק היו המייסדים הגדולים של מה שכונה כ"טריפ-הופ", סגנון מוזיקלי ששילב, בתיאור גס, בין היפ-הופ, דאב, אלקטרוניקה וסול, והיה המוצר הכי מבוקש בחדרי שינה, בבתי קפה, וגם בפרסומות, במחצית השנייה של שנות ה-90. מאסיב אטאק היו קולקטיב מבריסטול, אנגליה, העיר שממנה בקעו בעקבותיהם גם טריקי ופורטיסהד. למאסיב היה להיט ענק ומטרים טריפ-הופ, "Unfinished Sympathy" מאלבום הבכורה שלהם מ-1991, שעשה גם את הלהקה וגם את הזמרת שלהם לפני שפרחה מההרכב, שארה נלסון, לכוכבי-על בבריטניה.
השיר הכי מוכר שלהם בארץ, "פרוטקשן", שהוביל הקול של תרייסי ת'ורן מ"הכל פרט לנערה", הציע לצד תחושות הדחיפות, המועקה והחירום של להיטם הראשון, גם את מעטפת הצליל המעוצבת, המפתה, העל-סף-אדישה, שכמעט והפכה את הטריפ-הופ ממשהו אפל, עוצמתי ורעב, לסוג חדש של מוזיקת רקע חיוורת.
מאז הם התמחו, כמו מפיקים רבים, באירוחים, חלקם נשנים, של קולות חיצוניים, ועם השנים הלכו והגדילו את פער הזמנים והאיכויות בין אלבומיהם. החדש - שנקרא, אגב, על שם קבוצת איים השייכת לגרמניה אבל יכול גם להתפרש כ"ארץ הולכת לעזאזל" - מגיע שבע שנים אחרי אלבום האולפן האחרון שלהם, "החלון המאה", שהיה עבודתם החלשה ביותר. אז החדש טוב מקודמו וזה כבר משמח, ובכל זאת הוא עסק לא פשוט.
הטריפ הופ חזר לאופנה
מעניין שאחרי שהטריפ-הופ נדמה כסגנון וכאופנה שמיצו עצמם בסוף שנות ה-90, חזרו לאחרונה לפעילות יותר שוטפת גם מובילים אחרים שלו ועמיתים של מאסיב אטאק. טריקי הוכיח שהאמן שבו הלך בינתיים לאיבוד, אבל פורטיסהד הוציאו לפני שנתיים אלבום מופתי שהיה פאר יצירתם עד כה, והם עשו את הלא ייאמן כשאחרי 11 שנות היעלמות שבו במלוא אונם.
מאסיב מתמקמים עכשיו איפשהו בין טריקי לפורטיסהד. חלק מהשירים כאן שוחררו כבר בסוף השנה שעברה במיני-אלבום לא רע, והשיר הנועל פה, "אטלס אייר" הוא פסיכדליה אלקטרונית מעולה ואחת הרצועות הכי סקסיות שלהם אי-פעם. אבל בשאר השירים מה שלוכד את תשומת האוזן אלו פחות המילים והמנגינות, ויותר האורחים. לצד הוראס אנדי שהוא די זמר הבית שלהם, מאסיב מארחים הפעם את מרטינה טופלי בירד, האקסית של טריקי, ואת טונדה אמדינמפ מטי.וי און דה רדיו, וגאי גארבי מאלבו, ודיימון אלבארן, והופ סאנדובאל, יוצאת מאזי סטאר.
אלא שכל הנבחרת הפנטסטית הזאת ניצבת בסופו של דבר, בחזית של אותו סאונד מוכר, אפל, מאיים, מותח, אפי, סינמטי. והיות שכמעט אין כאן שום רצועה בולטת שלופתת את החושים החל מהמפגש הראשון איתה, ומצד שני כן יש המון מידע צלילי מעניין, אסתטי ומוקפד ביותר, חוויית ההאזנה לחדש של מאסיב מתגמלת לפרקים ומתסכלת בפרקים אחרים.
כבר לא מסעירים
הם נותרו מעצבי צליל נהדרים, ואם יש משהו שאי-אפשר לטעות בו, הרי זו הרצינות שבה הם ניגשים לטפל בעבודותיהם, והשאפתנות, ושכנוע המאזין בכך שגם הפעם חתרו לאמנות הטובה ביותר שיכלו למצוא בעצמם.
ככל אלבומיהם, גם החדש דורש זמן עיכול ארוך מהממוצע של אלבומי פופ מקובלים, והוא גם תובע התייחסות כיחידה אחת. לא כלקט שירים שכל אחד מהם יכול להיות עבודה שונה מאוד מזו שבאה לפניה או אחריה, אלא כמקשה שצריך להתעמק בה. ולפעמים ההתעמקות הזו פשוט משעממת.
מצד אחד, קשה לדמיין את העולם ללא התרומה הצלילית שלהם. מצד שני, ועם כל הכבוד, קשה גם לסעור בגללם ב-2010. מאסיב לא הלכו לאיבוד וגם לא טיפסו לשום שיא. ולפחות עדיין ברור שלמרות אלפי חקייניהם, הם נותרו היחידים שעושים את עצמם לא פחות טוב מהמקור.
