המוזיקה של תמר אייזנמן השתנתה לא מעט בשמונה השנים שעברו מאז אי.פי הבכורה שלה "תמר אייזנמן" שיצא ב-2003, אבל העיקרון נשאר דומה. אייזנמן, גיטריסטית-על במונחים ישראלים, עושה מוזיקה מעולה, באנגלית, פורצת שוב ושוב את הגבולות שלה עצמה, מתקדמת, מתפתחת, משתפרת, נהיית זמרת וכותבת יותר טובה ועדיין היא צריכה להמשיך להילחם על הכרה ועל הקהל.
היכן נמצאת המולדת הנפשית שלך
וכמו שכתבתי אז, לפני שמונה שנים, כך גם היום, אחרי מופע ההשקה של אייזנמן במועדון בארבי לאלבומה החדש "Time For Creation", צריך לומר לה: תמר, יקירתי, אין לך מה לחפש פה, המדינה הזו לא מתאימה לך מבחינת קריירה, כנראה שהיא קטנה עלייך. את צריכה לצאת, לטוס, לעוף, להיות ציפור חופשייה בארץ האפשרויות, לנגוס בתפוח הגדול, לחפש לך מקום אחר, אולי טבעי יותר, שבו נמצאת המולדת הנפשית שלך, שבו חיים אנשים יום יום בשפה שבה את יוצרת, שבו יודעים לנהל אותך כמו שצריך, שבו את לא תלויה באם יש לך להיט בפלייליסט או לא, שבו נותנים כבוד לאמנים, שבו מגיעים יותר מ-200 איש למופע ההשקה של האלבום הרביעי שלך.
_c.jpg "תמר אייזנמן השקה בארבי (צילום: דרור נחום)")
"Time For Creation" הוא כנראה האלבום הכי טוב של תמר אייזנמן עד היום. ב"Gymnasium" היא התבגרה והוכיחה שהיא גם יודעת ליצור להיטים. ב"Creation" היא כבר בשלב הבא, של המשך החיפוש, של הליכה אחורה אל המקורות, כדי למצוא שם את הדברים שהכי מתאימים לה, לחבר אותם עם מה שעשתה עד היום ועם הכישרון הגדול, וליצור אלבום ומופע משובחים.
חזרה אל הבלוז, הרית'ם נ' בלוז והג'אז
ב-"Time For Creation" התחברה אייזנמן אל שורשי הרוק-fאנקי שהפך לסימן ההיכר שלה, כלומר חזרה אחורה אל הבלוז, הרית'ם נ' בלוז והג'אז ושילבה אותם בבסיס הקיים. היא בנתה הרכב להופעות שכולל את אסף (אסאפיס) רייז בתופים, מיקי ורשאי בבס, גל דהן בסקסופון ומעיין מילוא בטרומבון ובצירוף הגיטרה החשמלית המצוינת שלה יצרה צליל מיוחד, עשיר, בשרני, מלא ומבריק, שתענוג להאזין לו, ידידותי מאוד, בעיקר לאוזן אמריקנית. כשהם בשיאם הם נשמעים כאילו מדובר בתזמורת שלמה.
_c.jpg "תמר אייזנמן השקה בארבי (צילום: דרור נחום)")
היא פתחה את המופע דווקא ב"The Way You Say It Again", השיר שחותם את האלבום, שמיד הכניס את המופע לאוירה רצינית של הקשבה. בשיר השני היא כבר העלתה הילוך לחגיגה מופזת האור של "Sun", אחד הלהיטים מהאלבום הקודם, עם פחות דיסטורשן ויותר שמחה מהבראס (כלי הנשיפה), בנאמבר שכולו אנרגיה סולארית חמה ולוהטת. השלישי, "I Know", כבר היה בלוז נהדר, עם סולו גיטרה בקטע האיטי ועוד סולו גיטרה בקטע הרוגש, אייזנמן מרימה את השיר למעלה, עוד ועוד, ומגיעה עם החשמלית עד לרמה קיצונית שכבר נשמעת שחצנית.
מרססת לך את הנשמה בגראפיטי, על קיר הפייסבוק של הלב
השירי הרביעי, "Electric Boy", התחיל כרית'ם נ' בלוז כבד עם בראס עמוקים. אייזנמן שרה מעולה, מייצרת גרוב נפלא שכל כך כיף לרקוד אותו, עם שילוב מטורף ממש של החשמלית וכלי הנשיפה. ב"Hey Now" אייזנמן עושה רית'ם נ' בלוז שמושפע מ-"Mama Said" של לני קרביץ ומהדהד את "Hey Joe" של ג'ימי הנדריקס. האנרגיה מתפרצת ממנה כמו שאגה שפורצת מלוע של אריה שנורה מלוע של תותח. תוך כדי נגינה ושירה היא רוקדת כמו ילדת פרחים בוודסטוק ועם הגיטרה מרססת לך את הנשמה בגראפיטי על קיר הפייסבוק של הלב.
_c.jpg "תמר אייזנמן השקה בארבי (צילום: דרור נחום)")
ב"If I Grow" זו כבר תמר אייזנמן שגם יודעת לרגש, שמתחזקת בביצוע ככל שמתקדם השיר. באופן מוזר הגיטרה כאן מזכירה את פתיחת הגיטרה הנמוכה של דני סנדרסון מ"שיר לשלום", וסנדרסון, שכעת נשען על הברזלים שליד הבר, הוא אחד שיש לו לא מעט שעות אייזנמן. ב"Bad Luck" היא חוזרת להיות אלופת הבלוז רוק, מלכה של גרוב, עם ביצים ענקיות, קצב של RATM וים גיטרה. אלוהים, כמה שהיא גדולה בשיר הזה. רציתי לעלות לבמה ולחבק לה את הקרסוליים. איזה ג'איינט.
הגיטרה היא החברה הכי טובה שלה
בחלק השני של המופע אייזנמן הרימה גיטרה אקוסטית. היא פתחה עם "Da Bitch", רק היא והגיטרה, בשילוב מופלא בין fאנקי לבלוז על האקוסטית, ביצוע וירטואוזי שצריך להיכנס לקלאסיקה ומוכיח שהגיטרה, כל גיטרה כנראה, היא החברה הכי טובה שלה. ב-"2 Step Dance", שבסופו של דבר נשמע כמו סוג של ואלס נהדר, היא פורטת על הגיטרה אחרת, "גולדפינגרז" אמיתית, ושבה ומזכירה את הדרה לוין-ארדי, אותה ליוותה בעבר, עם אותה שירה מעט מתבכיינת. זה מצליח לגעת ואייזנמן יפה לא פחות.
_c.jpg "תמר אייזנמן השקה בארבי (צילום: דרור נחום)")
ב-"New Touch" היא כמהה למגע, לאהבה, להתחלה חדשה, ונותנת לשיר לזרום דרכה, מהגוף המתנדנד מצד לצד עד לשפתי הדובדבן. גם הבס והבראס שמלווים אותה כאן ללא תופים עדינים ומקסימים במיוחד. "Let's Stay" נשמע כמו ברושור לפסטיבל הג'אז שנפתח היום, שיר אוונגרדי יחסית, שמסתיים בסולו סקסופון ארוך במיוחד, ארוך מדי, בסיומו אייזנמן חוזרת לשיר ושאול עשת עולה לעמדת הקלידים.
מנגנים כאילו נולדו בשיקגו ושתו כל חייהם את המאדי ווטרס
יחד עם הפסנתר המצוין של עשת חוזר ההרכב המלא ל"Tobbaco Store", בלוז מורכב, עשיר, משויף. הם מנגנים כאילו נולדו בשיקאגו ושתו כל חייהם את המאדי וואטרס. עשת נותן סולו פסנתר אדיר וההרכב כולו תומך בו. זה גדול, בגלל השיר הזה אנשים עוד יתחילו לעשן. "Creation", השיר הראשון שיצא מהאלבום והיה מאכזב כסינגל, נשמע מתאים הרבה יותר וטוב הרבה יותר בתוך רצף המופע. הביצוע החי מרים אותו למעלה ללהיט רית'ם נ' בלוז עם פזמון מנצח.
ב"Wall Plug", השיר הפותח את האלבום, אייזנמן מוסיפה חצוצרן וחלילנית שהשתתפו בהקלטות ועם סוללה של שבעה נגנים נותנת קטע בלוז-ג'אז ארוך, מורכב וטוב. ל"Grazed Ankle" שבא אחריו יש קצב איטי וממכר, עוד אחד מהשירים שבהם הכישרון של אייזנמן מנצח. היא מסיימת לפני ההדרנים עם "Hit Me", הלהיט הכי גדול שלה עד היום, שנשמע אולי טוב מתמיד, כשקותי עולה לבמה עם דרבוקה ומצטרף לאנסמבל.
בהדרנים, אחרי הקתרזיס, כבר לא היה חשוב מה אייזנמן שרה. התחושה היתה יוצאת דופן, מדהימה באמת, אולי אפילו עילאית. הלוואי והייתי יכול לבקש ממנה להישאר בארץ עוד קצת, אבל למענה אשמח להסיע אותה לשדה התעופה.
_c.jpg "תמר אייזנמן השקה בארבי (צילום: דרור נחום)")