היינו עושים אהבה

נדמה שלזה התכוונו מייסדי פסטיבל תל אביב הראשון למוזיקה. למופע שמחבר את הזמרת הכי גדולה שהיתה בארץ עם להקת רוק משובחת לערב איכותי, מהנה, תרבותי, סוחף, עמוק ומקפיץ כאחד. לאירוע שבו דיווה אמיתית כמו ריטה מוותרת על חלקים גדולים מהאגו שלה ומרוויחה בגדול, כשהיא משתדרגת וכמו נולדת מחדש בחיבור עם כנסיית השכל, שמעניקים מעטפת מוזיקלית רעננה, אנרגטית וכובשת לכמה מהקלאסיקות שלה

למפגן כוח שהוא ציון דרך בקריירה של שני הצדדים, שבקונסטלציה אחרת של היסטוריית הטרנדים היו יכולים בקלות להיבחר לזמרת העשור והרכב העשור. לשעתיים וקצת של אחד מאותם שיאים שעבורם קיימת התרבות הישראלית.

24 שירים נוגנו אמש במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב, 12 של ריטה, 12 של כנסיית השכל, כמעט כולם, אחד לאחד, להיטים כל-ישראליים, חלקם להיטים גדולים, חלקם להיטי ענק, חלקם קלאסיקות של ממש. וזה אחרי שריטה השאירה בחוץ את "חיה לי מיום ליום" ואת "אהבה גדולה". על הבמה התחבר הרכב הנגנים של ריטה לכנסייה, על התוספות שצרפה אליה עוד ב"אוטוביוגרפיה", כמו רביעיית כלי מיתר והנשפן יוני דרור, שנתן אמש תצוגת-על וירטואוזית, מהגדולות שראיתי מנגן ליווי כלשהו בארץ. כך התמלאה הבמה ב-15 נגנים, זמרת אחת גדולה מהחיים ויורם חזן אחד, סולן ה"כנסייה", שלערב אחד התבלט קדימה כפרונטמן הרבה מעבר לחבריו ללהקה, וניצב על הבמה לצד ריטה כזמר שווה לה, העומד כמעט בפני עצמו, ובאותה נשימה לא שוכח להיות הלידר של החברים שמצדדיו.

ריטה מוחצנת, משתוללת, יורקת עסיס, מתנפלת על השיר והקהל

על כולם ניצח אמש, בשקט בשקט כהרגלו, המעבד והמנהל המוזיקלי עמי רייס. ביישן, צנוע, נחבא אל הקלידים, אבל האיש הוא פנומן, שגרם לריטה להשתחרר אמש לגמרי ולהגיש, למשל, את "קח שירים" של ויזלטיר כאילו היא על במת מחזמר או בקפה פריזאי-ברלינאי בערב קברט, מוחצנת, משתוללת, יורקת עסיס, מתנפלת על השיר והקהל, באחד מרגעי השיא של המופע. העיבודים של רייס והנגנים שהוציאו אותם לפועל, הרימו אמש את ריטה לעננים, והיא לא רצתה לרדת, לא רצתה שזה ייגמר.

בערב הזה ריטה פרחה. בגיל 47, נראית מדהים, אחרי שכבשה כל פסגה אפשרית בארץ, אחרי האלבום המצליח "רמזים" וסיבוב הופעות מצליח שבא בעקבותיו, אחרי שהפכה לאייקון מיינסטרים ישראלי מושרש, היא חזרה לערב אחד להיות נערת רוק, סולנית של הרכב רוק, מלאת תשוקה, נרגשת, סקסית, רעבה, שמתלהבת כמו בהופעה הראשונה בבית הספר ברמת-השרון, מתודלקת מהאנרגיות העצומות שהזרימו לה הנגנים שלה וחברי הכנסייה, מפלרטטת עם הקהל וכשהיא כל כך צמאה לפרטנר - מייצרת זוגיות בימתית נדירה עם יורם חזן. נדירה, כי נוצרה בזמן כה קצר ונדמה כאילו השניים מופיעים יחד כבר כמה שנים טובות.

המופע נפתח בתקיעת שופר, שהובילה ל"הכניסי תחת כנפך" אותו שר חזן בכמעט א-קפלה ואז הצטרפה ריטה, ואז ההרכב כולו, ולפתע נשמע "הכניסיני", הנכס התרבותי העתיק הזה, שיצר חיים נחמן ביאליק, כמו פיוט מבית הכנסת, כמו התפילה אל השכינה שהוא אמור להיות, עם עוצמה חזקה וקינוח שופר. באותו רגע אתה מקווה שההופעה הזו מוקלטת, שיש לזה תיעוד.

פרסית ומרוקאית, רוק ומזרחית

במפתיע, הקטע השני היה "קאנה וואחדה" של כנסיית השכל, אותו פתחה ריטה בפרסית, חזן ענה במרוקאית, החליל של דרור ליווה את שניהם ולפתע הויכוח הטיפשי בין מוזיקה מזרחית לרוק נראה טיפשי עוד יותר, כששיר במרוקאית סוחף אלף איש בבית האופרה בתל אביב. הקהל, שרובו בערב הזה היה של ריטה, חיבק כמובן את אלילתו, וידע לתת את הכבוד גם לכנסייה, במיוחד, כמובן, ללהיטים הגדולים.

ב"מה נשאר" חזן וריטה שרו ממש יחד, בשילוב קולות יפה, כשריטה קוראת את המילים מהדף וחזן כהרגלו מסיים בסולו סקסופון. החיבור בין שניהם התחדד ב"האם אתה מאושר", בדואט נהדר ומרגש על רקע כלי מיתר. בפעם הראשונה בערב הזה ריטה התחילה לפתוח את הגרון ולשיר באמת. חילופי התפקידים בין חזן לריטה נמשכו - הוא שר את "שיר אהובת הספן" שחיבר יאיר לפיד בליווי פסנתר ואקורדיון בלבד. הקהל פרגן אבל לטעמי מדובר היה בביצוע החלש של הערב, שנשמע כמו אודישן ל"כוכב נולד" עם מילים שנקראו מהדף. ריטה החזירה לו ב"שום דבר לא יפגע בי", שכתב סרן ארז שטרק ז"ל, חלל אסון המסוקים. הקהל של ריטה, שהכיר את השיר מהרדיו, התרגש יחד איתה.

ריטה ירדה והכנסייה נשארה ל"שקט (ואת מתפשטת)", בביצוע שהזכיר את ימי "אוטוביוגרפיה", ול"למאיה יש אקדח", השיר העצוב שהפך להמנון סוחף עם הפתיחה והליווי בגוון אירי. ריטה חזרה וחזן פתח את "עטוף ברחמים", להיט ענק שכתב אהוד בנאי, שהיה לאחד משיאי הערב, בהרכב נגנים מלא, כולל כולם, בפול-פאוור, כשבאמצע ריטה בגדולתה.

הקהל שר את "ימי התום" כמו בערב של עינת שרוף

בסיומו היא מתיישבת על קצה הבמה, מתרגשת (איך לא) מזר פרחים ונותנת לקהל לשיר את "ימי התום". מאות נשים, מכל עבר, שרות יחד את הטקסט, שקיבל משמעות נוספת עם הפרידה מרמי, שירה בציבור אמיתית, משל היתה ריטה עינת שרוף. אבל אז היא נכנסת, בנקודה באמצע השיר, וכשההרכב מצטרף היא סוגרת, כדי לפנות מקום ל"שרה ברחובות", ושוב היא הזמרת הכי גדולה בארץ.

אז הכנסייה חוזרים, ומגיע "קח שירים", בקצב ואלס מסחרר, בו ריטה כאמור משתוללת, מוציאה מעצמה שדים חבויים ומרימה את האנרגיות לגבהים חדשים. מיד אחר כך, כמו נורה מלוע של תותח, מגיע "היינו עושים אהבה". חזן נותן לקהל לשיר באור לבן, החליל שוב דומיננטי, הכנסייה מנגנים במלוא העוצמה וחזן מתחרע, קורע שוב ושוב את הגרון על הפזמון. ומיד מגיע עוד המנון, "מחכה", שכתב לריטה עידן רייכל. הקהל שר, ריטה מחבקת אותו, מנצחת, בגדול, חזק, בומבסטי, כמו שהיא והקהל שלה כל כך אוהבים.

בלי "שביל הבריחה" אין מירי מסיקה, מאיה בוסקילה או שרית חדד

מיד אחר כך, ב"שביל הבריחה", היא מקימה את כולם לרקוד, והם כבר נשארים לעמוד עד סוף הערב. אין פופ ישראלי בשני העשורים האחרונים בלי השיר הזה, אין מאיה בוסקילה ומירי מסיקה ומיכל אמדורסקי ושרית חדד בלעדיו. ואין רוק ישראלי בלי האותנטיות של "השיר מהגן", שנכתב על לב פצוע, ילדות בשדרות וקדושת המסורת, שנולד במקור כקטע רוק שדרותי עם מכונת תופים וסינתיסייזר, ועכשיו ממלא את בית האופרה בתל אביב ומקפיץ את הקהל של ריטה והכנסייה בקטע אתני, עם צלילי דיג'רידו, חמת חלילים, רביעיית כלי מיתר וקצב של טראנס מדבק. מי היה מאמין.

גם "איך זה מרגיש", המנון רוק על ניכור ובדידות, עושה עבורם את העבודה ומרים את הקהל למעלה. ואז ריטה חוזרת כדי להקדיש לאמא שלה שיר בפרסית, לענטז ולהפוך את המשכן לחפלה ענקית. "ציפור זרה" שמגיע מיד אחריו ממשיך את החגיגה, שרושמת שיא נוסף עם "בוא", בביצוע שכרגיל מזכיר את U2 ו-"Where The Streets Have No Name". ריטה יורדת לקהל, נוגעת, מלטפת, לוחצת ידיים, מפריחה נשיקות, מרימה באויר את הסטנד של המיקרופון בתנועת ניצחון מובהקת.

אחרי הפרסית והרוק מגיעה שעת הצוענים עם "תנו לי לשתות" בקצב 7 בפזמונים. יוני דרור בעוד תצוגת תכלית מדהימה בסקסופון, סולו אדיר, כשמסיבו עומדים כולם ומוחאים כפייםלפי הקצב. ריטה נראית באקסטזה. בהדרנים, כשהיא מתחילה את "ידיים למעלה" הקהל עונה לה "איי איי איי" היא צוחקת וקצת מתבלבלת, אבל נותנת עם חזן ביצוע נהדר כשברקע שכבות צליל בלתי נגמרות וסולו גיטרה של דוד רז (ראסד).

ילדים זה שמחה, ריטה והכנסייה זה מושלם

ההדרן השני הוא "ילדים זה שמחה" עם הטקסט הציני של יהושע סובול, בחפלה מרוקאית מקפיצה שההרכב המורחב משדרג עוד ועוד. החפלה מגיעה לקצה בנאמבר האחרון, "תגידי שטוב", בו הקהל משתולל וצמד המתופפים – דניאל זייבלט של הכנסייה ואיתן רז של ריטה – מנגנים יחד סולו עוצמתי ואחרי קטע מעבר חזק חוזרת החפלה המרוקאית, המנון כל-ישראלי על אהבה פשוטה עם קפה במרפסת שריטה ויורם חזן שרים בדואט. מה צריך יותר.

כנסיית השכל, להקה ורסטילית, שיכולה לשתף פעולה עם ריטה, זהבה בן ומיי פיינגולד באותה מידה של אותנטיות, קיבלה מהמופע הזה לגיטימיציה נוספת למעמדה כלהקת רוק חשובה ומשפיעה. כשהעצבות, הניכור, הבדידות וההתרסה שלהם פגשו את שמחת החיים, התקווה, הרוך והנחמה שריטה יודעת להציע, התוצאה היא חגיגה של ווייבים מצויינים ואנרגיות נהדרות, חגיגה למוזיקה ולתרבות הישראלית.

• הופעות חיות
• כנסיית השכל
• מופע
• פסטיבל תל אביב
• ריטה