כשאסף אמדורסקי עלה לבמה, אחרי כמה התרוצצויות של עובדי במה לבושי סרבלים, מיניונים סטייל, עם גיטרה אקוסטית והתחיל לשיר בקולו המוכר-מלטף "בוקר טוב אישה שלי יפה תפקחי את העיניים לאט", אכזבה מדגדגת לי בכפות הרגליים. זאת אומרת, שיר מושלם והכל, ומינימליזם זה יופי, בחיי, את כל הבית העפתי בגלל מארי קונדו, אני תמיד בעד להוריד את כל הסחות הדעת ולהישאר רק עם מה שצריך. אבל כשדמיינתי את פתיחת ההופעה הזאת – ומרגע שהופיעו המילים המושלמות "20 שנה למנועים שקטים – היכל התרבות תל אביב" על מסך המחשב שלי לפני חודשים, דמיינתי אותה לא מעט – עלה תמיד לנגד עיני מחזה בומבסטי יותר. ההזדחלות השורקנית מסמרת השיער של "15 דקות", שנעטפת בתופים שגורמים ללב לפעום מהר אחרי 50 שניות, ואז צועדת בקצב ובביטחון לעבר המילים; תאורה שמקפיצה אותך ברגע, כמו מקל של דבי וגבי, למרכז הרחבה במועדון אפל ברגע הכי נכון של המסיבה; נגנים שממתינים להצטרף, אוחזים בכליהם מאחור, הרבה נגנים – תביאו לי תזמורת סימפונית שלמה מבחינתי. בקיצור, דמיינתי התרגשות. הר שלם ממנה.
אבל אמדורסקי רק מחמם מנועים עכשיו, והוא מחליק לאט מ"השמים הכחולים" לתוך "בראשית" המלנכולי ול"יקירתי" הרומנטי, ורק כשקרני פוסטל מצטרפת, בחליפה אדומה, מפזרת את מלוא הדרה בטבעיות מלכותית, עם שאר הצ'לניות, אני מניחה למחזה הבומבסטי ומתרכזת ב"חרש ביבבה" היפהפה, אחד השירים (והקליפים) האהובים עלי.
וכשהוא נגמר אמדורסקי יורד אל תוך הקהל כשהוא מנגן את "כוכב" – הביצוע הראשון מ"מנועים שקטים" – ונבלע ומתפתל בתוכו עד שמגיע לאדם הזוהר, המנצנץ למרחקים, בוהק לעולמים – אביתר בנאי. תמיד מדהים לראות איך הוא מאיר את כל סביבתו, עוזר לך לנווט את הדרך למקום שאתה צריך להגיע אליו באותו רגע, כמו כוכב הצפון. ויחד הם עולים לבמה, ובנאי מתיישב ליד הפסנתר שהופיע באדיבות המיניונים, ופוצח ב"הדוב והנחש" ומשכיח ממני את כל הדגדוגים ואת כל האכזבות. ושלומי שבן מצטרף לביצוע מרשים של "זוג משמיים" וממשיך משם לביצוע מחשמל של "העיר הגדולה" עם הפרקשניסט איתמר דוארי, כי אם יש משהו ששלומי שבן יודע לעשות זה לחשמל.
המיניונים שבים לעבוד על הבמה, מעלימים פסנתר, מזיזים כבלים, טורחים ועמלים. ואז זה קורה. בדיוק כמו שדמיינתי. אולי אפילו טוב יותר. אותה ההזדחלות מסמרת השיער של "15 דקות", שנעטפת בתופים שגורמים ללב לפעום מהר אחרי 50 שניות, ואז צועדת בקצב ובביטחון לעבר המילים; תאורה שמקפיצה אותך ברגע, כמו מקל של דבי וגבי, למרכז הרחבה במועדון אפל ברגע הכי נכון של המסיבה – באדיבות פנסים גדולים שמשתלשלים מלמעלה שאפשר לנדנד בעוצמה, וכדור אורות אימתני במרכז ההיכל שמסתחרר ומשליך הבהובי כוכבים לכל עבר; ארבעה מסכים ארוכים שעליהם מופקדת הוויג'יי; ההרכב המלא של אמדורסקי מאחור.
ומשם הרכבת כבר דוהרת בכל תחנות האלבום. משתהה בכל אחת מהן מספיק זמן כדי שתיזכר איפה בחיים פגע בך השיר הזה ואיפה השיר שאחריו. מי הקיף אותך, מי אהב אותך, מי שבר אותך. ואיך הזמן שעט גם הוא מאז שנדחקת בתוך קהל צפוף בבר קטנטן לראות אותו, מחומצן שיער ורעב, ועד הכיסא המרופד של היכל התרבות. ב"חלום כהה" אמדורסקי מותח לפניו בד גדול כסוף, ומכווץ את הלב כשמוקרנת עליו דמותה של ענבל פרלמוטר בקטע האלמותי שלה; החצוצרה של ספי ציזלינג חוצה את החלל, מתנגשת בקירות.
עוד היילייטס: שלומי שבן מצטרף ל"התקפת לב" על פסנתר שהופיע בצד השמאלי המרוחק ומשחיל את "האזרח ה-1" שלו פנימה; יעל קראוס בביצוע מהפנט ל"מעיין"; "אהבה חדשה", עדיין השיר הכי עוצמתי בשפה העברית, עם קרני פוסטל; וקפיצה גם לתערובת אסקוט בביצוע מטורלל של "החדר האינטימי שלי" עם שבן ובנאי והרבה תופים. תחנה אחרונה, "רכבת לצפון", כולם כבר על הרגליים, נאחזים עוד רגע, לפני שניפלט אל הרציף. אין אף אחד בקהל שלא מוכן לעלות על הרכבת הזאת חזרה. להקשיב למנועים שלה נוהמים בשקט, הכי רחוק שאפשר.
