זר לא יבין זאת. את ההערצה, את התחושה הזאת שהאיש שעומד על הבמה צרב פעם משהו לתוך הבשר שלך, ולכן הוא תמיד יהיה חלק ממך. אבל 2500 האיש שגדשו את היכל התרבות בתל אביב (ויגדשו הערב, רביעי, את האמפי בקיסריה) הם לא סתם אנשים שקנו כרטיס להופעה של זמר מפורסם מחו"ל. הם מעריצים של מוריסי. עם כל הכבוד לאנשים שמעריצים את סיה כבר שנתיים, רוב האנשים שרכשו כרטיסים למוריסי, רודפים אחריו כבר לפחות 30 שנה. ובהתמדה.
וזה לא שמוריסי בא להתחנף אליהם. האיש, שתהילתו הגדולה היתה להקת הסמיתס שזהרה לאורך ארבע שנים קצרות בשנות השמונים, אינו שר כמעט מהשירים האיקוניים של הלהקה היא. ההופעה שלו בנויה כמעט כולה משירים מקריירת הסולו שלו, חלקם לא היו להיטים בשום צורה. אבל זה מוריסי, הוא עולה לבמה, ותוך רגע מייצר אצלך תחושה שאתה רואה את הלב שלו, מונח על הבמה, גלוי לכל עין.
מוריסי נותן את הנשמה. הוא אולי לא איש חברה ומתעתע בחוקי המשחק, אבל על הבמה, אין אצלו משחקים. עשרים שירים, שהוא שר במלוא גרון במשך שעתיים, אינם משאירים איש בקהל אדיש. גם כשהוא קרוב לסוף העשור השישי בחייו, וכשאלבום המופת האחרון שלו הוא כבר בן עשור, מוריסי אינו מתנהג לרגע כמי שבא לעורר נוסטלגיה. אולי קצת בדברי הקישור, שבהם הוא חושף מידי פעם אנקדוטה מהעבר. אבל במוזיקה עצמה, מוריסי דואג שזה ישמע לגמרי חי, תוסס, אנרגטי. אם תעצמו את העינים תוכלו לחשוב שמדובר בזמר בן 25.
הערב התחיל מעט עקום. חצי שעה של קטעי וידאו של מיטב השירים האוהבים עליו. אייק וטינה טרנר, הניו יורק דולז, אליס קופר, הסקס פיסטולז. זה אולי עובד טוב במופע אצטדיון, אבל בהיכל התרבות, הקהל הישראלי נהיה חסר סבלנות והחל במחיאות כפיים ושריקות. אבל אז מוריסי עלה לבמה ותוך שנייה סחף את הקהל. זה די נדיר שאתה רואה אמנים מסוגו של מוריסי באולם כה קטן, שיוצר תחושה אינטימית. בהיכל התרבות, היתה תחושה שמוריסי מופיע אצלנו בסלון. ומה יותר כיף מזה.
המופע התחיל עם " Suedehead" החד פעמי ומיד אחריו "Alma Matters". אבל תוך זמן קצר הוא עבר לשירים כמו "Ganglord" שהיה במקור בכלל בי סייד. שישה מתוך השירים במופע היו מתוך אלבומו האחרון. אבל מידי פעם הוא תיבל בלהיט יותר מוכר כמו "You Have Killed Me" ו-"Kiss Me A Lot". קטע השיא בהופעה היה הביצוע ל"Meat is Murder" של הסמיתס, כשברקע סרטונים אכזריים של הרג בעלי חיים, עם כתוביות בעברית. בסוף השיר, כשהלהקה מרעישה עולמות, מוריסי ישב עם הגב לקהל, מכווץ, נותן למעריציו לשקוע לתוך החוויה. ומיד אחר כך, כבמטה קסם, הוא שר את הלהיט הגדול ביותר שלו "Everyday Is Like Sunday". איזו התרגשות.
הלהקה של מוריסי מופיעה איתו כבר כמה שנים, והיא מיומנת מאוד ומתאימה לו. הם מנגנים רוק חם ויבש, עם קצת טאץ' מקסיקני, שאותו מוביל גוסטאבו מנצור, שגם שר בחלק הראשון בספרדית. מוריסי עלה לבמה עם ג'ינס אופנתיים רחבים, שאליהם קשורים מפתחות ותליונים. הוא לבש חולצה כחולה בסגנון גלביה, שאותה החליף בהדרן לחולצה זהה בצבע ירוק זית. השיער שלו אפור, הוא לא רזה כשהיה, אבל הקול שלו חזק ונהדר ממש כמו פעם, ואולי אפילו יותר.
הוא לא משחק את חוקי המשחק, ושיר הסיום היפה שלו "Oboe Concerto" שבו הוא מתכתב עם "A Death of a Disco Dancer" של הסמיתס, רחוק מלהיות מסמר לערב כזה. אבל הקהל אהב אותו וזרם איתו. הוא נתן הדרן של שיר אחד "Irish Heart English Blood" והקהל המשיך למחוא כפיים גם כשהאורות באולם נדלקו.
כאמור, זר לא יבין זאת. גם לא את הקטע שבו הוא נתן למעריץ שקיפץ ליד הבמה לצעוק, וההוא קילל את ראש הממשלה. אבל מי שאוהב את מוריסי, קיבל בהיכל התרבות את כל התמורה לכספו. הופעה די חד פעמית. לדעתי יש עוד כמה כרטיסים לקיסריה. חבל לפספס.