_b.jpg "edi weder live אדי ודר לייב (צילום: רועי ברקוביץ')")
כל בחור חדש בחיי, חייב לדעת על אדי וודר. אדי ואני ביחד כבר 15 שנה. אפשר להגיד שהתבגרתי כשהוא לצידי: הוא היה מעיר אותי בבוקר ומרדים אותי בלילות, מנחם את ליבי השבור בקולו העמוק וחוגג איתי את רגעי השמחה, מייעץ ומכוון. לא משנה באיזו נקודה על הגלובוס הייתי, תמיד בדיוק ברגע שבו הייתי צריכה אותו, הוא היה שולח לי שיר חדש שיפלח את ליבי.
לפני כשנה, אחרי סיבוב הופעות ארוך של פרל ג'אם, יצא פס-קול לסרט Into the wild, שכולו (למעט 2 קאברים) הולחן ונכתב על ידי אדי. שון פן, במאי הסרט, סיפר שמשלבים מוקדמים בעשייה הוא שמע את קולו של וודר מלווה את הסרט, וזה לא הרפה ממנו. כשהסרט היה בשלביו הסופיים, הוא נסע לפגוש את וודר בסיאטל, לבדוק איתו אם יעניין אותו לכתוב שיר אחד. הם צפו יחד בסרט, יושבים על הרצפה, שותים בירות ומעשנים, כשמדי פעם אדי משרבט במחברת שמונחת לידו.
כשהסרט הסתיים הם לא דיברו עליו הרבה, פן עזב וחזר לעריכות כשהוא מחכה לראות אם ניצת משהו אצל וודר, ואם יעניין אותן לכתוב שיר עבור הפס-קול. בעודו שקוע בעריכות, התחיל לקבל חבילות מסיאטל, מאדי, כל פעם עם שיר אחר. התחושה שלו הייתה כמו של ילד שמחכה למתנות הכריסמס שלו. החיבור היה מדויק, ושיר אחד הפך לפס-קול שלם. כשהשיר Guernteed מתוך פס-הקול, זכה בפרס גלובס הזהב לשיר הנושא הטוב ביותר השנה, החליט וודר לצאת לסיבוב הופעות קצרצר ,לבד, ללא גיבוי מלהקת האם פרל ג'אם. לא לקח לי הרבה זמן להחליט שאני נוסעת להופעות האחרונות. אני נוסעת לשיקגו.
ממש כמו בסרטים צצו להם מגוון מכשולים: ויזה לארה"ב לא הייתה לי, להשיג טיסה לשיקגו באוגוסט זו יומרנות לשמה, ובנוסף לכך ,ההופעה של אדי הייתה סולד אאוט 2 דקות בדיוק אחרי שנפתחה למכירה. אבל ידעתי שכלום לא ישבור אותי, וזמן קצר אחרי זה מצאתי את עצמי על המטוס בדרך לשיקגו. המופע התקיים באולם תאטרון ענק (קחו את היכל התרבות ותכפילו אותו פי 3 ) ויפהפה. אחרי מופע פתיחה קשה להאזנה של ליאם פין, והפסקה בת חצי שעה לחילופי במות, זה קרה.
אדי עולה לבמה המינימלית ,המכילה רק גיטרות ומוניטורים בעיגול מסביבו, והקהל נעמד כולו ומריע. הוא פותח בשני קאוורים: Walking the cow של דניאל ג'ונסטון ו-Troubles של קט סטיבנס. לכל מי שמופתע מהפתיחה בקאברים- אדי ממהר להסביר שצעקות עם בקשות לשירים לא יעזרו הערב. הוא יודע בדיוק מה הוא עושה עם רשימת השירים, הוא הולך לנגן שירים שבטח חלק מהקהל לא מכיר, וחלק מהם אפילו הוא לא ידע שהוא מכיר. ככה הוא סולל את אווירת הערב המבודחת והפתוחה, לא לפני שהוא מסביר, שלמרות שהוא כבר מחכה לשוב הביתה לסיאטל עם תום הסיבוב, הוא הופתע לגלות שהוא מרגיש בבית כבר עכשיו בשיקגו, העיר בה נולד ואף בילה בה כמה שנים בהתבגרותו, וזה כל כך מורגש.
בין שירי פס-הקול, לשירים פחות מוכרים של פרל ג'אם, כמו I am mine ,Betterman, Sometimes הוא מבצע קאוורים לניק קייב, ביטלס, 'ניין אינץ ניילס' וניל יאנג, ומתבל אותם בבדיחות, בסיפורים אינטימיים, ואפילו בשיתוף הקהל בהקלטה של שיר שמוקדש לקבוצת הבייסבול של שיקגו ה- Cubs.
אחד מרגעי השיא של ההופעה התרחש כשאדי העלה לבמה את תומס יאנג, פצוע מלחמה מעיראק, המשותק מהצוואר ומטה. לקול תשואות ארוכות של הקהל אדי מבצע שיר שכתב יאנג שנקרא No more war. כתמיד, לא מפספס אדי את ההזדמנות לעורר את הקהל למעורבות חברתית ופוליטית. במהלך ההופעה הוא מספר גם שאותו אולם בו הוא מופיע, הוא המקום שבו ראה לראשונה לפני 30 שנה הופעה של ספרינגסטין, ישב בכיסא בשורות הכי רחוקות באולם, ונשבע לעצמו שיום אחד יגיע לקדמת הבמה. היום הוא עליה. הוא מוסיף שני הדרנים , ומסיים ב-Hard sun מתוף פס-הקול, כשליאם פין מצטרף אליו על התופים.
האמת? מעולם לא התקשיתי כל כך לתאר הופעה במילים. כל כך הרבה רגעים קטנים של קסם היו שם. וכולם עטופים בקולו העוצמתי של אדי, במפגן של יכולות ווקאליות שמקיף אותך . באותן שעות אולם ומלואו הרגיש כמו עולם ומלואו.