לאינקיובס לקח שמונה שנים לחזור ולהופיע בפני קהל המעריצים הישראלי שלהם. כשהם הגיעו לישראל ב-2007, הם היו בסיבוב הופעות של אחד מאלבומיהם המצליחים ביותר, "Light Grenades". הבלדה הנוגה מתוכו "Love Hurts" הושמעה בכל פינה והצטרפה ללהיטים כמו "Drive" שהסבירו במי מדובר לאלו שלא בעניין, והלהיבו את אלו שכן. הלהקה היתה ממש בשלהי תקופת הזוהר שלה. ב-2015 כבר אי אפשר לומר זאת, כאשר החלק הארי של היצירה המשמעותית שלהם הזדקן בעשור או מעבר. אבל בישראל לא חסרים מעריצים שהעובדה הזו לא מרתיעה אותם, כל עוד האנרגיות של האלבומים הגדולים של הלהקה מתחילת שנות ה-2000, נשמרו טריות ומרעננות. ולמעשה אין שום בעיה בכך.
אנרגטיות תמיד היתה מה שאינקיובס הצטיינה בו. זה מה שהם עושים – רוק מתובל בהמון סגנונות ואלמנטים שונים, אבל תמיד מוגש טרי ומוקפץ. יש Fאנק, יש Pאנק, יש סקראצ'ים וביטבוקס, יש אפילו רוק כבד ומוזיקת עולם. לאחרונה הם אפילו הצליחו לשלב נגיעת אלקטרוניקה בכל הסלט הזה, בסינגל החדש "Absolution Calling". מתחת לכל זה עומדים שירים חזקים שקל וכיף להיסחף אחריהם, כשקולו הנהדר של ברנדון בויד מוביל. מה שנוצר זה בן כלאיים משונה בין להקת רוק שמספקת הרבה עניין לאוזן, ללהקת פופ עם שירים חזקים וסולן חתיך. כשמאזינים להם מרגישים שמה שמאפשר את כל זה הוא כימיה דינמית, קלילות והרבה הנאה שמוליכים את חברי הלהקה. אבל איכשהו זה לא התממש על הבמה באמפי ברעננה אמש.
אינקיובס היא להקה שקיימת כבר כמעט 25 שנה, עוד מימי התיכון של ברנדון בויד ומייק אייזינגר הגיטריסט (וכן, ברנדון בויד מגרד את ה-40, תאמינו או לא). הם עברו הרבה יחד, וניכר שהם כבר יודעים היטב איך לספק את הסחורה על הבמה. איך לגרום למעריצות לצרוח (כשברנדון מוריד חולצה ואז גם גופיה), איך להגניב את הקהל, אילו שירים יירגשו בהפתעה ("In my Room") ואילו שירים יעיפו לשמיים ("Megalomaniac"). הם מכירים את התרגילים האלו טוב עד כדי כך שממש קשה להם להסתיר עד כמה הם משתעממים מזה. כל אחד מהם נמצא בפינה שלו בזמן שברנדון משתלט על הבמה, מספק ביצוע ווקאלי נהדר ולוחץ על הנקודות ה"נכונות". הפלרטוט עם הקהל הסתכם במשפט "אני לא יכול שלא לחייך כשאני מסתכל עליכם" ובאמירת תודה אחרי כל שיר ושיר, והתקשורת עם שאר הלהקה היתה מינימלית ככל האפשר. הכימיה שציפית שתתהווה ב-25 שנות יצירה משותפות, זו ששיערת שמאפשרת את כל הערבוב המטורף שמכונה "אינקיובס", לא היתה שם על הבמה. מה שכן היה שם להקה שיודעת לספק שעתיים של כיף קליל על טייס אוטומטי.
יש משהו מוזר בלראות הופעה גנרית ומספיקה בקושי שכזו מלהקה שדווקא בהקלטות נשמעת כל כך טוב. באלבומים שלהם אינקיובס נשמעים מפוצצים בעוצמה ויצירתיות, הכל הדוק ומדויק מבלי לפגוע בזרימה ובקלילות של השירים, וההפקה מצדה משלימה בניקיון ובהירות. על הבמה בגרסת 2015 מתגלה שהם כבר לא ממש שם. לא לגמרי ברור מה הסיבות, ואולי היו בעיות טכניות שהחמירו את המצב כשגרמו להפסקות בין שיר ושיר להימשך נצח וביאסו את הלהקה, אבל היו שם גם לא מעט אי-דיוקים ונקודות של חוסר סנכרון וכבדות, כאלו שעצרו מההופעה להתרומם ולהתפוצץ רוב הזמן. כשזה מגיע ללהקה עם סטנדרט כמו של אינקיובס האכזבה היא קצת מרה יותר מאשר במקרים אחרים.
למזלם של אינקיובס, הרפרטואר שלהם מלא בשירים מעולים. אחד מיתרונותיו הבולטים ביותר של בן הכלאיים המשונה הזה הוא שירי רוק מגוונים ומעניינים אך גם קליטים מאוד שננעצים חזק בלב. עבור מישהו שגדל עם שירים כמו "Wish you Were Here", "Pardon me", "Sick Sad Little World" ו-"Drive", אין מקום להכחיש שמדובר באהבת נעורים גדולה וגם אין צורך כזה, כי באמת מדובר בשירים מצויינים שסיפקו הנאה גדולה בזמן שניסינו להתכחש לקולדפליי או מארון 5. האלבום האחרון כבר התחנף יותר לאותם מחוזות מהם ברחנו, אך הנוסטלגיה לכל מה שאינקיובס עשתה ב-"Morning View" ו-"A Crow Left of The Murder" בתחילת שנות ה-2000 עדיין משכרת רבים, מפתיע לגלות עד כמה.
אז היו כמה נקודות בהן היה אפשר להיסחף ולהתאהב לרגע באינקיובס מחדש, ואולם נדרש מאמץ לזכור דווקא אותן על פני הרגעים הרבים בהם הכל נשאר על פני הקרקע וסירב להתרומם. אם הייתם שם, סביר להניח וגם מומלץ שתעשו את המאמץ הזה ותזכרו את הלהקה בשיאה. אפשר אפילו להדביק בזיכרון את הגרסאות המוקלטות של השירים מתחילת העשור הקודם אל התמונות מאמש, בהן ברנדון בויד בן ה-39 נראה טוב כתמיד. לא נעצור מבעדכם.
