לאו
ברחוב בן אביגדור הלוגו של האריה לא מרתיע את תור הממתינים הסבלני שצמא לבדוק את הבשורה החדשה. בדילוג קטן אנו נכנסים בצמוד לאחד מן השותפים בקבוצה, טל פנחס. מועדון חדש זה קצת כמו תינוק שהרגע נולד, בהתחלה מכוער ואחרי כמה ימים כבר מקבל צורה תוך כדי עבודה. דווקא הלאו נולד תינוק ברור: פליקר ארוך פרוס על גבי חצי מהמתחם, לייזרים בצבעי אדום ירוק מטיילים על הרצפה והקירות, המקום יהפוך כחול ויחשיך לאפלה מוחלטת עד לסוף העלייה והלוגו של האריה די משכנע שהגיע שליט חדש לשכונה ולא נולד פה עוד איזה חתול "פחתול".
אנחנו מתיישבים על הבר האמצעי מבין השלושה (שניים מרכזיים ועוד מיני בר עגול) ומתחילים להרגיש את זרם הבליינים נכנס. ההתרגשות והחיוכים יחד עם ריח הלקה הטרייה שנצבעה לשימור הבר לא משאירים ברירה אלא להזמין איזה צ'ייסר קטן ובכל זאת, המקום חדש - הריח של הלקה הצבועה עלה על ריח בושם המבלים וריח האלכוהול, הברמן עדיין מבולבל לגבי מחירי השתייה. לצלילי מוזיקת ההאוס המקום מתחיל להתמלא בחבר'ה בני 19-21 שטרחו להרים את הטלפון לאחד היחצ"נים בכדי להזמין מקום. כל השולחנות והבר מלאים הערב בהזמנות, הבקבוקים מכסים את השולחנות של הלוחמים בני ה- 20, הסלפי עומד בהקשב לתיעוד המ"כיות שסוף סוף יצאו להתאוורר והמוזיקה משנה את גווניה והופכת מצלילי מוזיקת דאנס לרמיקסים שונים של שירי המיינסטרים החדשים שיצאו ברדיו, אותם הפרייארים שסגרו שבת פספסו השבוע.
"אחרי שנים של עבודה במקומות הכי נחשבים הבנו שיש לנו יכולת לקחת מקום ולהפוך אותו לביצת זהב, והלאו הוא ביצת זהב ללא ספק" טוען טל. סביר מאוד להניח שהוא יהפוך לאחד ממקומות הבילוי הרלוונטיים יותר בגילאים הספציפיים האלו - המיקום בתל אביב, צוות יחצ"נים רחב, ובעיקר חוסר מקומות בילוי לגיל הזה. המבלים-חיילים רוקדים, שרים, מרימים לחיים וכל זה מתרחש בתקופה שאין לאף אחד שקל על התחת. איזה כיף לצאת הביתה, לשתות בלי חשבון ולקינוח להתפנק על מונית בעלות מענק שחרור של 3 שנות שירות, הלוואי על כולנו. עד שביצת הזהב תבקע אנחנו בדרך לנוהו.
מחירים: ג'ין טוניק 58 שקל, צ'ייסר ערק 25 שקל, גולדסטאר 330 מ"ל בכוס 31 שקל.
נוהו
השעה 01:00 על השעון, אנחנו ממשיכים במסע המשפחתי לכיוון האח הבוגר. הנוהו כבר בן שנה, את קהל הבליינים שלו בנה לאט לאט. אלה שעברו את הסלקציה הקפדנית מהווים חלק מרשימה מסודרת של מוזמנים. מוזיקת הדאנס עומדת להסתיים בעוד רגע ותשתנה, כמו בלאו - למיינסטרים שמח. בדילוג מעל הסלקציה תיכנסו לפרוזדור חשוך שיוביל אתכם לחלל מרובע ועצמתי. המקומות על הבר תפוסים כולם ואם התיישבתם בשולחן, סחתיין, הזמנתם 2 ליטר אלכוהול משובח.
עמדת הדיג'יי ממוקמת אל מול הקהל ומאפשרת לממונה על המוזיקה לא לפספס אף אחד, הברמנים לא מפסיקים למלא את כוסות היושבים והוייב הכללי: הכל מוקפד ועובד נכון. הבליינים שיושבים בשולחנות מורכבים בעיקר מקבוצות חברים בני 22-23 ומזוגות חברים שלא רצו להעביר ערב זוגות באיזו סושיה בינונית אלא באו להנות. גווני הלדים האדומים בנגיעות האורות הצהובים צובעים את הקהל באור שמח ויוקרתי, במות הישיבה מחזקות את היוקרתיות של הישיבה בשולחן ומאפשרות לכל קבוצה לשבת עם עצמה ולהתחבר עם כולם רק בתוך הרחבה.
יש כאן ממש די.אן.איי ברור של הקבוצה: מרגיש כי ברחבה של הנוהו מבלים ממש אותם הבליינים של הלאו לאחר שננעלו במועדון 3 שנים בהמתנה להיכנס לכאן. חבר שעושה דרך קבע במקום מתאר את הסיפור בסיכום יפה: "פה אתה יכול לתת את הדאווין של המשלם במלוא הפוזה, החברים הקבועים נמצאים פה כדי להרים איתך לחיים ועוד עכשיו לקינוח בדרך חזור אני אוסף את אחי הקטן מהמועדון ממול – הקומבינה מושלמת".
הלוגו של הלאו בהחלט הופך לחתול צעיר בצלו של האריה האמיתי הממוקם ברחוב טברסקי, אריה זוהר. לסיום הערב עם צ'ייסר קטן טל מסכם: "הלאו הוא המשך טבעי לדור הצעיר יותר שיגיע בהמשך גם לנוהו. לאחר שנים של עבודה עם 3 השותפים בעיקר במתחמי קיץ החלטנו דווקא לתת הזדמנות לחורף שיזמין את קהל המבלים למקומות הסגורים, עוד נמשיך להפתיע, להטיל ביצים ולהמליט אריות".
מחירים: קמפרי סודה 53 שקל, וודקה רדבול 60 שקל.