על הנייר, "האנק אנד קאפקייקס" ("Hank and Cupcakes") שהם אריאל שרבקובסקי ושגית שיר - הם ניו יורקים לכל דבר. ברוקלינאים, ליתר דיוק. אחרי הופעות ברחבי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות התאפשרה גם לתושבי המזרח התיכון האופציה לצפות בדואו האנרגטי, שמגשימים לאחרונה את חלומותיהם של הרכבים רבים.
סגורים ב"פיק.ניק" של שוקי וייס
הזוג מגיח מדי פעם לישראל, ולאחרונה, בעזרת יחסי ציבור ראויים, נוצרה ציפייה לקראת קפיצתם הנוכחית ארצה, לשמחת אלה שמכירים ולתהיית אלה שלא. אולם התהייה נמוגה לפני פחות מיומיים, כשהוחלט שהשניים יחממו את הקלאקסונז ופלאסיבו, שיופיעו בגני התערוכה ב-5 ביוני ויהיו, יחד עם צמד "קרוסלה", שיחממו את האדיטורז והפיקסיז ב-9 בחודש הישראלים היחידים באירוע ההיסטורי.
עכשיו חייים לראות אותם, חשבו המון הסקרנים הצפופים באוזן-בר הקטן בלב תל אביב. המעריצים הותיקים ממתינים בציפייה, חברי להקות אחרות באים לפרגן ולהתרגש מהמעמד ופרצופים חדשים ששמעו מפה ומשם על הצמד המקומי שפרץ גבולות, עומדים כולם בקופסת סרדינים ומחכים לבאות.
זהירות, יש לה מקלות ביד
אל סט התופים עולה קאפקייקס, שגית שיר. בחיוך ענק וצחור ומבט מלא אש היא מכה בתופים ובמיקרופון, בישיבה, בעמידה. קאפקייקס הולכת מכות עם כל תוף, ומהרגע הראשון ניתן לראות מי ינצח בקרב הזה. רמז, יש לה מקלות ביד.
האנק, כלומר אריאל שרבקובסקי, מצטרף והטירוף מתחיל. הוא חולש על ביטים והרמוניות שאינם מהעולם הזה. לעיתים שוכחים שמדובר בבס וקאפקייק אף מציינת זאת במהלך המופע, למקרה והקהל לא הבין מאין מגיע הצליל התעשייתי הנדבק לקירות החלל הקטן. זו גיטרה בס ,פלוס כמות אפקטים שלא תבייש חנות כלי נגינה, פלוס אצבעות שנעות במהירות ראויה להערצה.
האנק מקפץ, קאפקייקס מזכירה את קרן או ובת' דיטו
על אף שהעיניים נוטות להביט בחלקו הנשי של ההרכב, שכן מדובר בזמרת המתופפת בעמידה ונעימה מאוד לעין, בלתי אפשרי להתעלם מהבס האימתנית ומקפיצותיו החוזרות ונשנות של האנק. יש כאן חלוקה מובהקת של שואו. קאפקייקס מלהיבה, מתנועעת ומזכירה את קרן או מה"יה יה יה'ס" ובמקומות ווקאליים מסוימים גם את בת' דיטו מה"גוסיפ", והאנק משאיר את הגחלת בוערת, מפעיל אותה, מגביר את האש. אלקטרוניקה לצד הארדקור לצד קולות רומנטיים לצד פיור אינדי, מדובר במפגן מרשים של כיף.
אין ספק שהצמד הנהדר הזה רוכב על גל חזק במיוחד שמכה גלים ברחבי העולם ברגעים אלו ממש. צמדים, בדרך כלל גבר ואישה, כאשר לרוב האישה היא המתופפת, מפגינים מתח מיני גבוה ורצון עז להוכיח כי אפשר לעשות את זה גם בשניים. זה התחיל עם ההיסטריה המוצדקת סביב ה"ווייט סטרייפס" וכעת עם "The Dead Weather", גם הוא של ג'ק ווייט. גם "קרוסלה" המקומיים שכבר הוזכרו ו-TV Buddhas"" שחורשים עכשיו את אירופה לא נכנסים להגדרה. הדוגמאות הללו מוכיחות כי יש קסם, כמעט קולנועי, בלהקה של שניים. מי צריך גיטרה-בס-תופים-קלידים, כשיש אפקטים ואנרגיה אנושית של סוללת ליתיום.
רונן כוכבי מכניס פן של רוקנ'רול
אבל האנק וקאפקייס מצרפים צלע שלישית להרכב המצומצם, ולו רק לשיר אחד. זהו רונן כוכבי, סוג של גיבור גיטרה, שמנגן בפנים חתומות. ביכולת מסקרנת, החולשת על המיתרים בקלות, כוכבי מכניס פן של רוקנ'רול לתוך צמד מהודק ובטוח באג'נדה שלו. ואולי זה בעצם מה שחסר להם. אין ספק שהאקספרימנטאליות של האנק וקאפקייקס ראויה לשבח, אך התחושה היתה שכוכבי מביא עימו את החתיכה שחסרה בפאזל. יש בו משהו לא משתדל, לא מתאמץ, פריטת גיטרה מצוינת ותו לא.
לעומת זאת, גם הדבקות במטרה של הצמד על הבמה ראויה להערצה, ואם לא הערצה, אז לפחות נענוע ראש לפי הקצב של הכיף. ומה שבאמת מעלה חיוך על פני מוחאי הכפיים לקראת ההדרן, זה שמדובר בכיף משלנו.
