c.jpg)
a.jpg)
אביב גפן של המופע אמש בפסטיבל הפסנתר הוא אביב גפן חדש, אחר, קומוניקטיבי, תרבותי, מכובד ונעים יותר, חף מציניות. בדיוק ההפך מאביב גפן שישראל התרגלה לא לפרגן לו בשנים האחרונות. מול קהל הכי ביתי ואוהד (פרט למישהי לא ברורה שכעסה עליו ששר קאבר למאיר אריאל ויצאה מהאולם בצעקות מחאה), ילדי אור הירח שהיום הם בני עשרים פלוס ושלושים פלוס, נתן גפן - ולצדו ערן מיטלמן ורומי חנוך שהתארחה - שעה וחצי מהנה של מיטב שיריו, בביצועים שחלקם ראויים להיות מוקלטים לאלבום הופעה חיה (אלה שלא יצאו באוסף הכפול החי שכבר הוציא).
לגלות אותו מחדש
הדמות היחסית חדשה הזו של גפן פותחת פתח גם לכאלה שבעבר נמנעו ממנו, לבוא ולגלות אותו מחדש. גפן, בכמה מובנים, הוא השלמה ארצי של דור הרוקרים מרוקסן. פעם לאהוב אותו ולפרגן לו נחשב לפחות קול. כיום, כשרוב הפוזה נשרה ממנו וההצלחה לא באה לו כמובנת מאליה, נשארו הכישרון, השירים, המילים והמנגינות, ובאלה גפן אלוף, שלא לומר אלוף האלופים. ובמופע הזה, שאיתו הוא רץ כבר כמה זמן, אפשר להרשות לעצמנו להתאהב בו מחדש. כיוצר, כנגן ומבצע, וכזמר שפעם טענו שקשה לשמוע אותו שר אבל השנים עשו לו רק טוב וכיום הוא שר הכי יפה ששר אי פעם.
הרפרטואר הלהיטי של גפן שבוצע במופע הזה - מרשים. משירי מחאה שחובקו על ידי הקונצנזוס והם כבר מזמן חלק מפס-הקול הלאומי כמו "עורי עור" (אותו הקדים ב"המדינה שייכת גם לנו - החילונים והשמאלנים"), "אור הירח", "סוף העולם", "גשם כבד עומד ליפול" ו"יומן מסע", דרך שירי האהבה הנצחיים (חלקם על גבול הקיטש) שהרדיו המקומי עדיין נמרח עליהם כמו "אהבנו", "האם להיות בך מאוהב", "זה רק הלב שכואב לך", "השיר שלנו", "לילות לבנים", "מקסיקו" ו"אתה פה חסר לי", ועד שירים שבזמנו הצליחו ונשארו מאז כדיאלוג קבוע בין גפן לאוהדיו, כמו "אמש", "בשבילך", "מלאך" ו"שיר הסמרטוטים".
כותב שירים מהטובים שקמו לנו בדור הזה
חלק מהשירים הוקדמו על ידי גפן בסיפור שמאחורי כתיבתם או כזה שנקשר בם. כך נחשף הקהל לעובדה שגפן זכה להופיע עם מאיר אריאל, לו הקדיש את "נשל הנחש", ושאת "שיר הסמרטוטים" כתב על חברתו הראשונה קרין אופיר. שיר אחר הקדיש לנער שהיה מעריץ מושבע שלו, שם קץ לחייו והשאיר לו מכתב פרידה.
מוזיקלית בלטו במופע הזה המאפיינים שהולכים עם גפן לאורך כל הקריירה. המלודיות המושלמות נוסח הביטלס, הרוק של חנוך ואיינשטיין, ההשפעה הפולקית של דילן והדרמטיות של פינק פלויד. ההרכב הכלי השתנה - פסנתר בלבד, פסנתר וגיטרה, שני פסנתרים, גיטרה בלבד - אבל גפן נשאר גפן - כותב שירים מהטובים שקמו לנו, שחזר והוכיח זאת בשיר החדש שלו "ריק בבית", שזכה לביצוע מלא עוצמה אשר העביר היטב את המסר.
רומי חנוך היא בוסר חינני עם פונטציאל ענק
לתוך המרקם הזה השתלבה רומי חנוך, בתו בת העשרה של שלום חנוך ("אנחנו קרובי משפחה דרך חבורת לול", התלוצץ גפן). חנוך, בשיער ירוק ושמלת ערב, פתחה את חלקה במופע לבד על הפסנתר בשיר מקורי באנגלית, שהעיד על הפוטנציאל הגדול שלה ועל הכיוון לחו"ל. יש לה קול עוצמתי ויכולת נגינה מרשימה. היא עדיין בוסר, בוסר חינני, עדיין לא יציבה, אבל עוד תגיע רחוק. אחר כך שרה חנוך את "עם הזמן" בליווי ערן מיטלמן ופתחה עם הקול שלה ווליום רצחני, שרה טוב אבל עדיין לא הצליחה לרגש.
ב"אתה פה חסר לי" שכתב גפן לנורית גלרון, בליווי צמד הפסנתרים, זו כבר היתה רומי אחרת, שמצליחה יותר לגעת, בעיקר כששרה בעדינות את "מה יקרה אם תבוא אלי...". את "מקסיקו" גפן התחיל וחנוך הצטרפה אליו. השילוב ביניהם עבד יפה וכשחנוך שרה קטע לבד היא נשמעה יותר טוב מבשירים הקודמים. לפני ההדרנים חזרה רומי ל"יומן מסע", שגפן התחיל מאוד בנעימות. הכניסה שלה האטה את הקצב, היא שרה לאט, פותחת חזק הברות ראשונות של מילים ("מביטים למעלה ונושאים תפילה..."), וכשגפן שר קול ראשון וחנוך הצטרפה בקול שני זה כבר נשמע כמעט מושלם.
הנסיך שהיה למלך וליצן חזר לדמות המשורר
בהדרן חשף גפן את "DNA", שיר הנושא מתוך אלבום חדש של ההרכב החו"לי שלו "בלאקפילד", שצפוי לצאת בקרוב ולהיקרא "Welcome To My D.N.A". שיר טוב, מאוד גפני, עם טאץ' אירופי ראוי.
אביב גפן, כדבריו, החל את הקריירה שלו כילד זועם שרצה לצאת החוצה בזעקה חזקה, כיוון הכי גבוה וחלם להגיע. אם מישהו היה אומר לו לפני 19 שנה שיוצא אלבום שלישי עם סטיבן ווילסון ויפתח בשבוע אחד הופעות של פלאסיבו ו-U2 הוא היה קורא לו שקרן. אבל הכישרון והשכל והמזל והקהל (והייחוס המשפחתי) היו איתו, וגם אור הירח שליווה אותו בחושך.
הנסיך הקטן שהיה למלך גדול ואחר כך התגלגל להיות ליצן החצר חזר במופע הזה בדמות המשורר המוכשר, ששב אל ייעודו בחיים - לשזור בשירים את סיפור חייו עם הסיפור של בני דורו. השיר הראשון שהוציא אי פעם נקרא "חבר", ואביב גפן של המופע בפסטיבל הפסנתר הוא אביב גפן שאחרי הרבה שנים של חשדנות הייתי רוצה להיות חבר של המוזיקה שלו.
