שלוש שנים מאז אלבומו האחרון שהיה אכזבה מסחרית, אחרי ששב ממגורים בקליפורניה לאחוזה בשווי 10 מיליון דולר שרכש באנגליה, ואחרי ש"הסאנדיי טיימס" העריך השנה את הונו ביותר מ-120 מיליון דולר, רובי וויליאמס מוציא אלבום סולו שמיני.
למה חשוב כאן הכסף? אולי מפני שבמה שאמור להיות סוג של קאמבק מסחרי עבורו, וויליאמס נשמע דווקא שחוק, עייף, ונטול להט מאי פעם. זה קצת מוזר, כי הוא כן מדבר על כך שמוטלת עליו איזו חובת הוכחה, והוא גם שוקל מאד ברצינות כרגע איחוד עם חבריו ללהקת "טייק דאת" ששבה לפני שנתיים לפעילות.
אלבום פופ שנשמע כמו לפחות שלושה אלבומים נפרדים
אולי זה יהיה צעד נבון לחבור אליהם שוב. כשברח מלהקת הבנים לפני 13 שנה הפך די מהר לאחד הבדרנים הכי אהובים באנגליה, ושרשרת להיטים כמו "מלאכים" ו"תנו לי לשעשע אתכם" הציגה את וויליאמס כבדרן שמשלב במידות בריאות בין מקצוענות ומיומנות לבין רוח טובה של שטות וחוסר רצינות.
זה נגמר ככל שהתבגר, והיום, בגיל 35 הוא שכר את שירותי מפיק-העל טרוור הורן, ואף קרא לאלבומו בשם שמאזכר את להיט הפופ הראשון של הורן בלהקתו, הבאגלס, "הווידיאו הרג את כוכב הרדיו". וויליאמס והורן עיצבו אלבום פופ שנשמע כמו לפחות שלושה אלבומים נפרדים. באחד יש יותר גיטרות כוחניות, בשני אלקטרוניקה עדכנית מסחרית, ובשלישי הצדעה לעיבודי מיתר ונשיפה נוסח שנות ה-60 וה-70 ואף קודם לכן.
אין כאן אף לחן מפיל באמת
וויליאמס נותר זמר מבצע מצוין, אבל יש משהו לאה ומלאה בתמלילי חיבוטי הנפש שלו. ולמרות רתימת שלל כותבי שירים, ביניהם גאי צ'יימברס שאחראי לרגעי הפופ הכי טובים של וויליאמס כסולן, וצ'אז ג'אנקל הוותיק שפעם ייצר שלאגרים לאיאן דיורי, הרי שאין כאן אף לחן מפיל באמת. כל הפקות הענק של הורן עובדות לפי הספר, אבל הגודל לא באמת מממש התרגשות טבעית וספונטנית, וחבל.
זה פרויקט מכובד, מושקע, של זמר שעם הלהיט הנכון עדיין מסוגל, כנראה, לחרוך גם את עולם הפופ הנוכחי. אבל אין כאן להיט שכזה, ובהיעדרו התוצאה מעט מפוהקת.
