האחות הגדולה

נכון לרגע זה, בעצם נכון לארבעת העשורים האחרונים, ירדנה ארזי היא אחת הנשים (ובודאי אחת הזמרות) היפות, הסקסיות, הפלפליות, המצחיקות וה"קוליות" בישראל, בעיקר אם אתם בקטע של נשים בוגרות. תביאו עוד תשע בנות 58 (כן, מה לעשות) ששרות כמוה, נראות כמוה וזזות כמוה על הבמה - והשלום יגיע. נכון, היא לא דוגמנית, אבל אין גבר שפוי שיגיד לה "לא".

האחות הגדולה של הפופ הישראלי, של כל ה"דיוות"

לכן, קשה לכנות אותה בכינויים שבדרך כלל מוצמדים לבנות גילה. כזמרת פופ, ככוכבת בעבר (ובהווה) ירדנה ארזי לעולם לא תהיה "אמא", "דודה" או "סבתא". מקסימום "אחות גדולה". האחות הגדולה של הפופ הישראלי, של ריטה, של מירי מסיקה, של מארינה מקסימיליאן בלומין, של כל מי שהכינוי "דיווה" הסתובב אי פעם בסביבתה.

ירדנה ארזי היא סוג של שמורת טבע. כשנעמי שמר כתבה את "ואלס להגנת הצומח" היא בטח התכוונה אליה. ארזי היא פרח-עד, חי ונושם, היא נשארה יפהפייה ומשעשעת כשהיתה, נשארה זמרת-על, עם קול צלול, פרפורמרית שיודעת להלהיב קהל ולרגש אותו. כעת, ממרום גילה, ניסיונה, מעמדה, ארזי גם משוחררת ונבונה מתמיד. בעולם שמכור לנעורים אין לה אולי מוזיקה חדשה למכור, אבל יש לה מוזיקה ישנה, בחלקה טובה, עם קהל פוטנציאלי גדול שמחכה לה.

האלבום "בושם על עורי", על שיריו הבינוניים והפקתו המוזיקלית המשעממת ("מה קורה, אחי"? באמת משמיעים את הדבר הזה ברדיו?? לא יאמן), אותו השיקה אמש רשמית ב"רידינג 3" בנמל תל-אביב, הוא רק התירוץ. התנאים הבשילו לקאמבק של ירדנה ארזי, הטיימינג נכון. חגיגות ה-60 ואילנית נשארו מאחור, עפרה ז"ל היא מחזמר, ריטה עובדת על אלבום, חוה אלברשטיין אף פעם לא שיחקה איתה על אותו מגרש. העם רצה ירדנה והעם קיבל, בגדול.

אותו סאונד תופים מהאייטיז, אותו צליל קלידים נוראי

מרבית המופע החדש שלה, אותו הפיק מוזיקלית אורי זך (מירי מסיקה, איה כורם), נשען על להיטי האייטיז הבומבסטיים מפעם, עם אותם סאונד תופים "אלקטרוני" ונפוח, עם אותו צליל קלידים נוראי של אורי ויינשטוק, שנשמע כמו זה של הסדרה "Fame" (וסחתיין על המעברון). אבל השירים עצמם מנצחים: "מה נתת לי" האתני, "חפץ חיים ברוח הגוברת", שמזכיר את "באה מאהבה" ו"רחבת הריקודים" של יהודית רביץ, "עוד נגיע" שהפך בינתיים להמנון גייז, "מוזיקה נשארת", שנשמע כמו עוד ניסיון של צביקה פיק בקדם אירוויזיון, "שהשמש תעבור עלי" הנצחי, "שוב בתמונה". שירי מצעד העשור ההוא של רשת ג' עם מנחם פרי, בשעה וחצי.

אלה, מה לעשות, להיטי פופ ישראלי שכיכבו ב"להיט בראש" של נועם גיל-אור וחבריו, הוצעו מהבוידעם או מהפריזר, עברו דרך מסננת סאונד עכשווית, אבל נשמעים כמעט כמו פעם, ובני ה-40 פלוס (ופלוס, ופלוס פלוס) שמילאו את הרידינג מקפצצים לצליליהם כאילו נכנסו למכונת זמן עם בנדנות וחותלות.

ואיך אפשר בלי איזה נציג של משפחת אלייב, שותפיה של ארזי בשנים האחרונות להופעות החתחתים ברחבי הארץ, אותן הופעות שהובילו לאלבום אוסף והשנה לדיסק חדש. אריאל אלייב הוא בחור נחמד ואקורדיוניסט לא רע, אבל מה לו ולשירה? ארזי שרה איתו בדואט ונאלצה לסבול את קול יבבת הכלב הגדולה והמגרגרת שלו, והוסיפה חטא על פשע כשבחרה דווקא ב"שיר של יום חולין", אותו שדדה במפגיע מאילנית.

 חופשייה, רעננה, קברטית, דרמטית, שחקנית

אבל לאלייב יש גם אקורדיון, שכיכב מיד אחר כך במחרוזת צוענית שכללה את "הכינור הנאמן", "היא רוקדת" ו"בן אדם". ארזי, כדרכה, היתה נפלאה במחרוזת הזו, ולא פחות ממנה בשיר הפמיניסטי החזק "מתה לחיות". חופשייה, רעננה, קברטית, דרמטית, שחקנית נהדרת של הגשת שירים מול קהל. אפשר ממש להעלות מחזמר משיריה ב"הבימה" ולקרוא לו "ירדנה, לו" (לו רק לא היתה עפרה).

וכהתייחסות משעשעת ועקיפה ליריבות בין השתיים אמרה ארזי בהומור האופייני לה: "פעם היו בישראל שתי זמרות גדולות, תחרותיות, עם מחנות מעריצים יריבים, קראו להן... יפה ירקוני ושושנה דמארי", ואחרי שהקהל מסיים לצחוק היא מקדישה לדמארי ז"ל את "עגילי דמאר".

את "הביתה", שנכתב בזמן מלחמת לבנון, ארזי מקדישה לאביבה שליט, אמו של גלעד. זה שיר גדול, שברוקיסטיות החבויה בו מעיד יותר מכל על הבחירה של ארזי להיות זמרת פופ לכל המשפחה, ועל ההפסד של הרוק הישראלי לדורותיו. כי לכאורה היה לה את הכל: מודעות פוליטית, עוצמה, כריזמה, יופי מהפנט, ביצים. אבל האומץ של ארזי נגמר כנראה איפה שהבינה שכדי להצליח באמת עדיף ללכת באמצע הדרך ולא בשוליים.

הנסיכה הנצחית של שירי ארץ ישראל היפה

ואמצע הדרך זה אומר כמובן גם בלדות, אותם שירי ארץ ישראל שחקקו אותה לנצח בקונצנזוס כמלטפת, כמנחמת, מפייסת, שירים כמו "יש ונדמה", "אתה לי ארץ" ו"דרישת שלום" ("בואי רוח ים כלטיפת כנפי יונה"). גם היום, גם הערב, 2009 עוד מעט 2010, הם עושים את העבודה ומעלים את הלחלוחית הנדרשת. ירדנה ארזי סיימה את הערב הזה כמו שזכרנו אותה לפני עשור וחצי של תוכניות בוקר - הנסיכה הנצחית של שירי ארץ ישראל היפה.

ארזי יכולה להיות רק מרוצה מהקאמבק שלה, להודות לאלוהי היופי ולאלילת המזל. הקריירה שלה כזמרת חזרה אליה, אולי כצ'אנס כמעט אחרון. לו היתה פחות יפה, פחות מטופחת, שלא לומר מירי אלוני, לא היתה יכולה לחזור. מוזיקלית היא לא התקדמה כמעט בכלל, אבל כפרסונה, כאישיות, כזמרת שנותנת שואו, כאותה אחות גדולה שמודה בסיום "ותודה שלא נשארתם בבית לראות 'האח הגדול'", היא חזרה בדיוק בזמן ויכולה לחזור ולחייך את חיוך מיליון היורו שלה. מה אתם יודעים, אפילו לגברי מזור היא אמרה תודה.

• אייטיז
• זמרת
• ירדנה ארזי
• מופע השקה
• קאמבק