אלבומה של סוזן בויל עדיין נטוע בראש מצעד מכירות האלבומים בארצות-הברית, ולכן מנע בשבוע שעבר את כניסתה של מרי ג'יי בלייג' היישר לפסגה שם. אבל גם המקום השני מכובד דיו עבור מי שכונתה לפני 15 שנה "מלכת ההיפ-הופ-סול" ומאז, ובצדק, לא הוסר ממנה הכתר.
"חזקה יותר עם כל דמעה" אינו האלבום הטוב מהתשעה שהוציאה עד כה בלייג', שתהיה בשבוע הבא בת 39. אבל הוא האופטימי והקל מכולם, ומבצע יפה מהלך עדין של שינוי תדמיתי-מיצובי די נדיר. זה אלבום של רענון והצערה, של חיבור הזמרת הגדולה אל אלקטרוניקת היפ-הופ עכשווית נוסח קאניה ווסט של השנים האחרונות בשיר "I love you", ולהמנון העצמה נשית קליל יחסית בעל השם הכה-טעון "אני מרגישה טוב", שבו בלייג' נהנית מהפקה של נה-יו, שמכניסה אותה לעשור החדש במצב רוח אביבי מאי-פעם.
מפתח סול
זה אלבום שלישי ברצף שלה, שיוצא שבוע לפני חג המולד. כוכבי-על מעדיפים להוציא את רבי-המכר שלהם מוקדם יותר בעונת החגים הנוצריים, בין ספטמבר לנובמבר. אבל בלייג' גילתה שתוחלת חיי אלבומיה ארוכה מהממוצע, והם ממשיכים להימכר לאורך השנה כולה. עד היום היא מכרה כ-50 מיליון עותקים מהם, ואין סיבה שהעשור החדש יתגלה בעבורה כמוצלח פחות.
בלייג' נולדה בברונקס לאם אחות ולאב נגן ג'אז שנטש את המשפחה כשהייתה בת ארבע. בגיל חמש, כך התוודתה באחד מאירוחיה אצל אופרה ווינפרי, עברה התעללות מינית מצד חבר משפחה. היא גדלה במדינת ג'ורג'יה, וכששבה לניו-יורק בנערותה התערתה בסצנת המוזיקה המקומית.
את אלבום הבכורה שלה הפיק שון קומבס, אז בכינויו פאף דאדי, והוא מכר שלושה מיליון עותקים. אלבומה השני "חיי", היה אפל יותר, וממנו החלה להשתתף בכתיבת מרבית שיריה. והוא שקיבע את תדמיתה כגיבורה המודרנית של הבלוז העירוני, כמתווכת בין צליל והפקה עכשוויים של היפ-הופ לבין שירים והגשה מלאי נשמה ממיטב המסורת השחורה.
עוד לפני שהעולם הכיר את לורן היל והפוג'יז, אריקה באדו ואנג'י סטון ואלישה קיז, ולהבדיל מלא מעט ראפריות שקדמו לה, בלייג' החזירה לחזית ההיפ-הופ את הנוכחות הקולית המפוארת של ענקיות הנשמה. זה לא המנעד הקולי שלה - היא לא וירטואוזית נוסח וויטני יוסטון ואפילו קיז. אלו החום, הצרידות, החספוס ובעיקר הכאב שהיא מקרינה בכאלו כנות, אמינות ושכנוע.
גבר מתעלל, התמכרויות לאלכוהול וסמים
בשש שנותיה הראשונות לעיני הציבור, בלייג' נקרעה, גם בפומבי, במערכת יחסים עם גבר שהתעלל בה, סדריק היילי מלהקת ג'ודסי. היא לא הסתירה גם את התמכרויותיה לאלכוהול ולסמים, ולא את הדיכאונות, ורבה עם עיתונאים, ויצרה לעצמה דימוי של אישה רדופת אכזבות. בקרב הקהל זה סייע לה לצמוח כדמות מעוררת הזדהות. סמל לאישה שחורה שעלתה מאשפתות ושהרימה את עצמה במו ידיה וכישרונה.
בלייג' לא נחתה לשוק המוזיקה כדיווה, כיפהפייה פתיינית, או כמי שהמנוע המרכזי אצלה הוא הדחף לתהילה. מלכתחילה היה ברור שזו זמרת גדולה שמגלמת, אם לא בביוגרפיה שלה אז בהחלט בשירתה, את כל מה שנפלא ונורא ודגול בכותרת "סול". והיא הפכה, איך לא, גם לחביבה במיוחד על הקולגות. במהלך השנים היא שרה, בין השאר, עם נאז ומת'וד מאן, ל'יל קים ושאקירה, וויטני יוסטון ובאסטה ריימז, ארת'ה פרנקלין ו-50 סנט וג'יי זי.
ב-2006, הדואט שלה עם יו 2 בלהיטם "One" הפך לשירה הכי מצליח באנגליה, חמש שנים אחרי אלבומה הכי נמכר בארצות-הברית, "לא עוד דרמה", שבזכות המחץ המסחרי בהפקות של ד"ר דרה גרם ללהיט מתוכו, "עניין משפחתי", לשהות שישה שבועות בראש המצעד שם.
שמישהו יתקשר ל-911
בלייג' קיבלה תשעה פרסי גראמי, ובעשור השני של הקריירה שלה נותרה לצד מרטין אייזק, מפיק בתעשיית המוזיקה לו נישאה ב-2003. כיום הוא מנהל אותה, והיא טוענת שסייע לה בגמילה מהסמים והאלכוהול. מעניין שדווקא לפני שבועיים נרשם סדק פומבי ראשון ביחסיהם, כשרכילאים טענו שהזוג רב במהלך מסיבת ההשקה לאלבום, ושהכתה אותו ועמדה על כך שיסולק מהאולם לאחר שחשדה שניסה להתחיל עם אחת המלצריות.
בכל מקרה, יחד עם אייזק, בלייג' האומללה של שנות ה-90 הרחיקה לא מעט רוחות מעברה, ולפני שנה הקימה את "הקרן למען העצמה נשית עכשיו", המחלקת מלגות ומענקים עבור השכלה גבוהה לנשים מעוטות אמצעים במדינת ניו-יורק.
וכך הסבירה את כותרת אלבומה הקודם, "Growing Pains" מלפני שנתיים: "כשקורה לנו משהו רע בחיים, אנחנו יכולים רק לסגת לאחור או להתקדם ולצמוח. והמתח הזה מייצר כאב, אבל זהו כאב של גדילה". תיאור שהולם גם את תכני אלבומה החדש, שממשיך במסרים של קודמיו.
זמרת הרבה יותר טובה מהשירים שלה
לצד נה-יו נמצאו איתה באולפן גם כוכבי היפ-הופ עכשוויים, כמו טי.איי ודרייק, אבל את התרומה האמנותית הכי חשובה הביא לה המפיק המבוגר ממנה במעט ויחסית יותר ותיק, רפאל סאדיק. סאדיק, שהוציא ב-2008 אלבום מופלא שהיה כולו מחווה לרוח הנשמה של שנות ה-60, כתב והפיק לה את "יכולה לראות בצבע", השיר הנועל את האלבום והכי טוב בו, שחריג משאר החומרים. הוא נשמע כתפילת נשמה על-זמנית, נזירי בהפקתו, וכולו מוקדש להצגת יכולתה הקולית.
לטעמי, למרות שלל המכירות והתארים וההישגים, בלייג' עדיין נותרה זמרת הרבה יותר טובה מאשר השירים שלה. לו חיה בעידנים קודמים של כתיבת שירים בפופ, אולי כבר הייתה צוברת רפרטואר עשיר שבאמת יהלום את עוצמות הרגש, התחושה והתשוקה בהגשה הקולית שלה.
מעניין שדווקא השיר הכי מוכר שלה בישראל היה ונותר שירה הטוב ביותר, "911", שהפיק ושר איתה וויקליף ז'אן לפני 13 שנים. אם כך, בלייג' כבר פתחה את העשור שלה ברגל ימין, בשירה השני הטוב ביותר
