הציפיות מ"אושר", אלבום הבכורה של דיאנה גולבי, לא היו יכולות להיות בשמיים. גולבי היא הזוכה של "כוכב נולד", זמרת עם מתת-כישרון בדמות קול, שמגיע בקלות למקומות, שלוחצים בדיוק על הלב בנקודות הרגישות שלו. אבל אלבום בכורה בגיל 20 דרש ממנה הרבה יותר - לעבור מעמדת המבצעת בלבד לעמדת היוצרת. כמה שירים גדולים היא כבר יכולה לכתוב, מה היא יכולה להגיד לנו על החיים ועל עצמה שלא ידענו. בשביל שהבוסטר של לואי להב ייקח אותה לאזורים מספיק גדולים כדי שהיא תתפוס נפח - צריך שקודם יהיה את מה לנפח.
האלבום הזה התחיל עם שירים שגולבי כתבה והלחינה, אבל ככל שהוא התקדם נוספו עוד ועוד שירים שדווקא אחרים יצרו עבורה. ייתכן שהיא באמת עוד לא בשלה לכתוב ולהלחין אלבום שלם לבד - וזה בסדר גמור. יש כאן שלושה שהיא חתומה עליהם כיוצרת ועוד שניים בהם היא שותפה בלחן, ומדובר בהישג אישי יפה. מרבית "אושר" הוא הפתעה חיובית, לרוב מהנה, לפרקים מעניינת, לעיתים אף מרגשת. למרות שהמילים "דיאנה גולבי" ו"אושר" לא בדיוק מסתדרות יחד בראש - זה האלבום שניתן היה לצפות שהיא תוציא בשלב הזה של הקריירה שלה, אלבום של רוקרית צעירה בתחילת דרכה, שמחפשת לצאת אל החיים ולמצוא את האושר הקטן והצנוע שלה - במוזיקה, באהבה, ביחסים שלה עם עצמה ועם הסביבה.
מתברר שב"טדי הפקות" שוב יודעים מה הם עושים. גולבי מצטרפת לשורת בוגרי "כוכב נולד" שהוציאו אלבומים (או בדרך לאלבומים) אישיים, חשופים, שמגלים לנו את האנשים והנפשות שמאחורי הפלקטים הטלוויזיוניים. עידן עמדי, מארינה מקסימיליאן-קרני, נינט טייב, רוני דלומי, שי גבסו - גולבי ראויה לא פחות מהם. האלבום שלה, ברגעיו הטובים, מכניס אותנו לעולם שלה, וגדל מהאזנה להאזנה. מי שהיא מעניינת אותו, וגם מי שעד כה לא חשב עליה - ימצא שם קול ששווה להאזין לו.
לילה, חצות, כביש החוף, בדרך חזרה מקיסריה, גולבי נכנסת לרדיו-דיסק. לרוקנ'רול צריך להאזין בשעות המאוחרות. גם גולבי עצמה נדמית כטיפוס שעובר טוב יותר בלילה מבאור יום, הרי האושר בא אליה בלילות. "היי תום" שכתבה לה צרויה להב והלחין רמי קלינשטיין הוא התחלה מבטיחה. אחרי כל הרעש היא רוצה לחזור לנקודת ההתחלה התמימה, בשיר על פסנתרן בבר בנמל, עם השורה "כמה דומה האהבה לגעגועים" ואחר כך "גם בכניסה לגן העדן הם גובים תשלום". ניצוץ של איכות שמזכיר את השירים המרגשים שהצמד להב-קלינשטיין יצר בזמנו עבור ריטה.
"במקום" (מילים ולחן: נדב קדמון) מתחיל כבלדה אקוסטית שקוראת למרחבים, מתפתח לשיר גראנג'י א-לה פרל ג'אם וגולבי פותחת את הקול ונוגעת בעוצמות אורית שחפיות. זה שיר על שאיפה לצאת מתקיעות לזרם החיים, מתאים מאוד לשחרור שלה מהצבא. שיר הנושא "אושר", אותו כתבה והלחינה, מתחיל בשורת המפתח "שמעתי שלשתוק זו הצעקה החדשה", שיושבת עליה נהדר. היא מחובקת על ידי אושר שבא בלילה, היא כמעט בסדר, לא בכתה כבר שנים. העיבוד של יוסי סאסי, גיטריסט "אורפנד לנד", מכניס כאן אלמנט אתני-אוריינטלי ומשדרג את השיר, שגם ככה יש לו תכונות של מיני-המנון. יופי של שיר נושא.
ב"תום", שהלחינו יהל דורון וגיא מנטש למילים של נועם חורב, גולבי מתחילה בבלוז, כשהגיטרות של אריאל טוכמן, רועי בוקריס ואביב בן עזרא מושכות אותה להיות יותר אגרסיבית. זה שיר שמספר על רוקרית צעירה עם "רפיוטיישן ברחובות של תל אביב", שנמאס לה לשבור גיטרות אז היא יושבת על הבר. אחלה פנטזיית רוקנ'רול, מתאימה לגולבי, ששרה לעצמה: "היא והמציאות אוהבות להתווכח... כל כך יפה והיא אוהבת לכער את מה שמתקרב אליה". היא שרה כאן מצוין, פותחת את הווליום, צורחת מבלי להחריש אוזניים, תענוג להאזין לה כשהיא חורכת את המיתרים ב"קוראים לה משוגעת!!". ממש "יהודייה" כשרה.
"ערפל", אותו גולבי כתבה והלחינה, נשמע כמו וריאציה מקומית על קרלוס סנטנה והחשמלית פוגש את אהוד בנאי והאקוסטית, מעין הכלאה בין "Smooth" ל"זמנך עבר". היא שרה כאן טקסט אישי מאוד על ערפל שתמיד בא וסוגר עליה, וחושפת פחדים עם שורה לא גמורה אבל בהחלט כואבת: "אמא אמא, הנרות כבו, אמא אמא". הסיום כאן מהיר ומסחרר, גולבי נוגעת בפסיכדליה, בשיר שאולי מרמז על סוטול מחומרים שונים ומשונים.
ב"צעד צעד" היא תופסת את עמדת האהובה המנחמת, שמחפשת את הדרך חזרה אל לב הבחור שלה. הביצוע שלה פוגש את הטקסט של צרויה להב והלחן המקסים של טל שגב בשורות נפלאות כמו "האשמה והכעס, הם לא מתקנים לי שום דבר" ו"העלבונות נושרים ממני, קליפה אחר קליפה". זו דיאנה בוגרת יותר, שמגיעה מעמדה של השלמה עם מה שהיה, וויתור על העבר הכואב בתקווה לעתיד טוב יותר. שיר שיכול לעבוד טוב ברדיו.
"איך זה מרגיש" הוא שיר שיש לו בסיס מוצק של טקסט טוב של גולבי (מילים ולחן שלה), עם בלוז שתופס בבטן ואז הולך וגדל. גם כאן היא מציעה נחמה למישהו שנמצא במשבר, ומבקשת שיספר לה איך זה מרגיש ליפול ולבכות בלי לרצות ללכת הלאה. אלא שהשורה "בוא תספר לי איך קשה להחביא אותי בשירים של זה שמנגן על הגיטרה" מסובבת את המשמעות לכיוון אחר, ושוב זה יוסי סאסי, שהחשמלית שלו שרה כאן דואט עם גולבי, והבוזוקי שמגיח פתאום באמצע צובע את הבלוז הקודר שלה בצבע פסטלי.
את "אחר כך יגידו" כתב נועם חורב, וגולבי, שהלחינה אותו עם מנטש ודורון, שרה אותו על צעירה אבודה שנשברת ברחוב ומשתגעת, מישהי שבאה, אולי, מאותה הנקודה בה היא החלה, אבל הגורל שלה היה אחר לגמרי. זה לא שיר מסובך לביצוע, ועם זאת גולבי מצליחה להזדהות עם הדמות ולהכניס בשירה את החמלה האנושית שיש בה, ויש בה. גם ל"לשבת ולחכות" אחראי "הרכב הזהב" של גולבי באלבום הזה: חורב במילים, מנטש ודורון בלחן. זה שיר על פרידה כואבת, גולבי שרה את הבית ברוגע מצמרר, ואז מגיע הפזמון, שבו באמת הלב קופץ קצת. מעניין מה איך היא היתה מגיבה לו מישהו היה אומר לה שהקול שלה ליווה אותו בכל סיוט וכל חלום. הלחן בפזמון כל כך חזק, עד שגרם לשיר הזה לצאת כסינגל.
ברצועה האחרונה "חטאים" (מילים ולחן: איתי פרל) גולבי, לואי להב והנגנים מתחילים בג'ימי הנדריקס וגומרים בשיר פוליטי, שמושפע, כנראה, ממחאת הקיץ של לפני שנתיים ובכלל מהמצב במדינה. גולבי שרה מצויין שורות כמו "לחיות או למות למען הדגל - אתה היית בעד עכשיו אתה נגד" ו"נו אז איפה כוח ואיפה הכסף? אולי בצבא אולי בבית כנסת / ומישהו למעלה הוא נרדם על ההגה". שיר שמתמצת את המהות של רוק מחאה, מוזיקלית וטקסטואלית.
"אושר" הוא אלבום שבו דיאנה גולבי עושה כמעט את כל מה שאפשר לצפות מרוקרית בגילה, מבלי לצאת מהכלים ולשבור את הקירות, נשארת בגבולות הסביר, כמו ששרו "נושאי המגבעת". היא נוגעת באישי שלה, באישי של אחרים, מדברת על אהבה, קשיי התבגרות, פרידות, חיפושי דרך, יודעת ללטף ולחמול על מי שצריך, ולתת בראש למי שמגיע לו. כזמרת רוק היא לא פחות מטובה מאוד, יש שיאמרו למעלה מזה, מצליחה להעביר בעזרת הכישרון והקול שלה מניואנסים דקים ועד מכות פטיש חזקות. מגיעות מחמאות ללואי להב שלקח זוכה מבולבלת של תוכנית ריאליטי ועשה ממנה דמות שיכולה לעמוד על במה עם חומר מקורי, שהקליטה אלבום שהיא יכולה להתגאות בו, לאהוב אותו, וקצת יותר את עצמה. מומלץ לשמוע בלילה.