בהאזנה ראשונה האלבום מהמם. לאחריה הפליאה מעט מתעמעמת, ועדיין, זו אחת מיצירות הבכורה המרתקות של השנים האחרונות. קיד קאדי נולד בקליבלנד, ארה"ב, כסקוט רמון סגרין מסקאדי, שם שמעיד על מוצאו האתני המעורב מהורים לטינו ואפרו-אמריקניים. בגיל 20 עבר להתגורר בברוקלין, ומהר מאד לכד את אוזניהם של אנשים חשובים בהיפ-הופ, ביניהם קאניה ווסט שהחתים אותו ללייבל הפרטי שלו.
קאדי התארח באלבום האחרון של ווסט שמחזיר לו התארחות כאן, אבל הראפר הצעיר, 25, כבר הספיק להטביע את קולו בהקלטות של, הין היתר, סנטיגולד ורובין ת'יק, טאליב קוואלי, הבלק אייד פיז והאלבום הטרי של ג'יי זי.
מתעקש על שפה מוזיקלית כמעט פרטית
בקיץ האחרון חלק מסע הופעות אמריקני משותף עם הראפר הלבן העולה אשר רות', ובאלבום הזה הוא מארח גם אמני רוק-אלקטרוניקה לבנים כמו אם.ג'י.אם.טי. וראטטאט. כולם נמשכו אל התפיסה והחשיבה המקוריות שלו, ובינתיים קאדי, שהוציא בשנה שעברה מיקסטייפ בכורתי, מצליח שלא לאבד את הזהות הזו גם בשלל עבודותיו לצד אחרים. זה מסלול חניכות מקובל בהיפ-הופ, שבו הקהילה מאפשרת לאמן הצעיר לטפס בשלבים על סולמות של אחרים לפני שהוא מנסה לקטוף את השמיים לגמרי לבד.
אצל קאדי מסלול העלייה מרשים במיוחד משום שהוא מתעקש על שפה מוזיקלית כמעט פרטית. אמנם יש כאן קטע חריג באלבום השלם, שמסמפל מהלהיט של ליידי גאגא "פוקר פייס" ומנסה להיות קליל יותר ומחויב פחות, אבל האלבום המלא הוא עבודה לא פשוטה ולא מאד קלה לעיכול.
מרגיש בבית במורשת הרוק הפסיכדלי הלבנה
כדי להקל על התאור, ניתן להשוות אותה לאלבום האחרון של ווסט בשימוש המרובה באלקטרוניקה ובהשראה צלילית משנות ה-80, ולאלבום האחרון של לופה פיאסקו באופן שבו קאדי מרגיש בבית במורשת הרוק הפסיכדלי הלבנה. אבל היתר כולו שלו.
זה אלבום קונספט שמילותיו מנסות ללכוד ולהעביר עולם עשיר שמתחיל מבפנים, מהאבל על מות אביו של האמן מסרטן כשבנו היה בגיל 11, ועד להרהורים על מסעות בחלל ובזמן ועל תפקידה של מנהיגות חברתית ופוליטית בשנות ה-2000. מוזיקלית ובהתאם, קאדי לכאורה מתעלם מחוקי מותר ואסור, נהוג ומקובל. זה מסקרן לכל האורך ומוביל למבנים מלודיים ולתפיסות עיבודיות לכאורה לא שגרתיים.
מחולק לחמש מערכות, אבל לא מסובכות
זה אלבום שיוצרו מעיד עליו כמחולק לחמש מערכות, כשלכל אחת תפאורה צלילית משלה. מסובך? לא כל-כך, כי למרות השאפתנות התוצאה בהחלט אינה נודניקית או לא ידידותית לאוזניים. אבל הגודש הזה, מלמדות האזנות נשנות, אינו ממולא תמיד בחומרי גלם מצטיינים. לא כל המילים והמנגינות עומדים בפני עצמם, וכאלבום - השלם מרהיב יותר מסך חלקיו.
קאדי הוא פחות ראפר מצטיין ויותר אדם של קונספטים, איש שאתה מקשיב לו בכדי שיפתיע וידליק אותך. הוא פחות ממוען ישירות אל הלב, ולהבדיל מהרוב המכריע של עמיתיו בהיפ-הופ לא ממש מחפש את החושים, האגן והרגליים. מעניין לאן עוד יצמח מכאן, אבל דומה שעם מעט מיקוד ועוד טיפת חידוד מידידיו, הוא עשוי להפוך לאחד היוצרים המשמעותיים של העשור הבא.
